לא סתם יום שלישי: הסיפור שמאחורי תאריך הבחירות הקרובות

בישראל רגילים לשאול מי יתמודד, מי יפרוש, מי יתאחד ומי יצליח להרכיב ממשלה. אבל עוד לפני שמגיעים לשאלת הגושים, יש גם שאלה מעניינת לא פחות: למה הבחירות יתקיימו דווקא ב-27 באוקטובר - ומה אומר התאריך הזה על הפוליטיקה הישראלית? לכאורה מדובר בעוד יום שלישי בלוח השנה.

בפועל, זהו אחד ממועדי הבחירות הסמליים ביותר שהיו כאן בעשורים האחרונים. הכנסת התפזרה היום (שישי), והבחירות יתקיימו ב-27 באוקטובר - אחרי קדנציה סוערת במיוחד שכללה את המחאה נגד המהפכה המשפטית, טבח 7 באוקטובר, המאבק לשחרור החטופים ומלחמה שנמשכת כמעט שלוש שנים.

אם לא יהיה שינוי נוסף, זו תהיה הפעם הראשונה מאז 1988 שבה הבחירות יתקיימו במועדן המקורי. התאריך הזה אינו מקרי.

המועד נגזר משילוב של כמה הוראות בחוק יסוד הכנסת: סעיף 8 קובע כי תקופת כהונתה של הכנסת היא ארבע שנים, סעיף 9 קובע את יום הבחירות בחודש חשוון וסעיף 36 מסדיר את משך כהונתה של כנסת שנבחרה לאחר פיזור מוקדם של קודמתה. במקרה של הבחירות לכנסת ה-26, התוצאה היא ט"ז בחשוון תשפ"ז - 27 באוקטובר 2026. למה דווקא חשוון?

בישראל, המועד המקורי של הבחירות נקבע לפי הלוח העברי. חודש חשוון מגיע מיד אחרי חגי תשרי - אחרי ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמחת תורה - ולכן הוא מאפשר לנהל קמפיין בלי שהמערכת הפוליטית, ועדת הבחירות והציבור ייכנסו לתוך רצף חגים. הוא גם מגיע אחרי פתיחת שנת הלימודים ולפני החורף.

מבחינת המחוקק, זהו חלון זמן נוח יחסית: אחרי החגים, לפני מזג האוויר החורפי, ובעיקר - במועד שאינו מתנגש עם ימי שבתון דתיים. גם יום שלישי אינו מקרי. זהו היום שנקבע בחוק למועד הבחירות המקורי, ובישראל התפתחה סביבו גם מסורת פוליטית. ההסבר העממי הוא "פעמיים כי טוב", משום שבסיפור בריאת העולם נאמר ביום השלישי פעמיים "כי טוב".

ההסבר המעשי יותר קשור לשבת ולניהול מערכת הבחירות: יום שלישי מאפשר היערכות לפני ההצבעה בלי להיכנס לשבת, וגם משאיר זמן לספירה, פרסום תוצאות ותחילת ההתייעצויות הפוליטיות לפני סוף השבוע. אלא שבישראל, כמו בישראל, החוק קובע דבר אחד - והפוליטיקה עושה לא פעם דבר אחר. בפועל, רוב מערכות הבחירות לא התקיימו במועדן המקורי.

כנסות התפזרו בגלל משברים קואליציוניים, תקציבים שלא עברו, ממשלות שנפלו או ראשי ממשלה שביקשו להקדים את הבחירות. סעיף 34 לחוק יסוד: הכנסת מאפשר לכנסת להתפזר בחוק, ברוב חבריה. סעיף 35 מוסיף כי חוק ההתפזרות חייב לכלול את מועד הבחירות לכנסת הבאה, שלא יהיה מאוחר מחמישה חודשים מיום קבלת החוק.

כעת, דחיית הבחירות מעבר ל-27 באוקטובר מחייבת, לפי סעיף 9א, נסיבות מיוחדות וחוק שיאושר ברוב של 80 ח"כים. זו הסיבה שהבחירות של 2026 חריגות כל כך. לא משום שהתאריך דרמטי כשלעצמו, אלא משום שהוא מסמל דבר שנעשה נדיר מאוד בפוליטיקה הישראלית: כנסת שמגיעה אל קו הסיום החוקי שלה.

מאז חוק יסוד: הכנסת, הבחירות התקיימו במועד המקורי רק ארבע פעמים - ב-1959, 1965, 1969 ו-1988. השנה, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, זו תהיה הפעם החמישית בלבד.

ב-2023 עלתה טענה מטעם הליכוד שגם תאריך הבחירות הנוכחי צריך להידחות בשנה, בשל פרשנות משפטית על אודות הנוסח המיוחד של החוק והעובדה שגם הבחירות הקודמות נערכו בחשוון. בליכוד היו מי שטענו כי ניתן לקיים את הבחירות רק ב-2027.

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, דחה את הפרשנות הזו וקבע כבר באפריל 2023 כי הבחירות לכנסת ה-26 יתקיימו ב-27 באוקטובר 2026. בהחלטתו הדגיש כי תקופת כהונתה של הכנסת, כפי שנקבעה בחוק היסוד, היא הבסיס - ואין לסטות ממנה. כדי להבין עד כמה התאריך הזה חריג, צריך לחזור להתחלה.

הבחירות הראשונות בישראל נערכו ב-25 בינואר 1949 - אבל גם הן לא היו בדיוק "בחירות לכנסת" במובן המוכר לנו היום. אזרחי המדינה הצעירה הצביעו לאספה המכוננת, גוף שהיה אמור לנסח חוקה. רק לאחר שהתברר שהחוקה אינה עומדת להיחקק במהרה, הכריזה האספה המכוננת על עצמה ככנסת הראשונה.

גם אז, כבר בבחירות הראשונות, המועד לא היה נקי מאילוצים: הבחירות נועדו להתקיים קודם לכן, אך נדחו בשל קרבות מלחמת העצמאות. מאז, לוח הבחירות הישראלי כמעט תמיד הושפע ממשברים. לפעמים אלה היו משברים ביטחוניים, לפעמים פוליטיים ולפעמים אישיים. הבחירות של 1959, למשל, היו מהבודדות שהתקיימו במועדן.

גם הבחירות של 1965 ושל 1969 נערכו לפי הכלל החוקי. הבחירות של 1969 מעניינות במיוחד בהקשר של 2026: הן התקיימו ב-28 באוקטובר, אבל לפי הלוח העברי התאריך היה ט"ז בחשוון - בדיוק אותו תאריך עברי שבו צפויות להיערך הבחירות הבאות. הבחירות שנדחו בגלל מלחמה אבל הבחירות שהפכו את שאלת המועד לסיפור היסטורי של ממש היו הבחירות של 1973.

הן היו אמורות להתקיים אחרי חגי תשרי, לפי הכללים הרגילים, אבל מלחמת יום הכיפורים טרפה את הקלפים. במקום בחירות שגרתיות יחסית, ישראל הלכה לקלפיות ב-31 בדצמבר 1973, כחודשיים אחרי סיום הקרבות, כשחלק גדול מהציבור עדיין היה בהלם, משפחות רבות התאבלו ורבים מהמגויסים עדיין שהו בחזית.

אותן בחירות מזכירות במידה מסוימת את הבחירות הצפויות השנה - לא מבחינה פוליטית ישירה, אלא מבחינת התחושה הציבורית. גם אז הבחירות נערכו אחרי מלחמה שהטילה צל כבד על החברה הישראלית, וגם אז הציבור התבקש להצביע כשהכאב, הכעס והדרישה לחשבון נפש עדיין היו באוויר.

ב-1973 המערך בראשות גולדה מאיר נשאר בשלטון, אך כוחו נשחק, והבחירות ההן נחשבות עד היום לאחת התחנות בדרך למהפך של 1977. הבחירות של 1977 כבר הפכו לסמל בפני עצמן. התאריך - 17 במאי - אינו חשוב כמו מה שקרה בו: לראשונה מאז הקמת המדינה עבר השלטון מהמערך ומיורשי מפא"י אל הימין בראשות מנחם בגין.

"המהפך" היה רגע מכונן בתולדות הפוליטיקה הישראלית, כזה שהפך את יום הבחירות עצמו לאירוע תרבותי. מדובר באחת מנקודות הציון החשובות ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, לאחר 29 שנות שלטון של מפא"י ויורשותיה. גם לשידור הטלוויזיוני של אותה מערכת בחירות הייתה משמעות סמלית.

חיים יבין הכריז אז את המשפט שנחרת בזיכרון הישראלי - "גבירותיי ורבותיי, מהפך" - והבחירות הפכו לא רק לאירוע פוליטי אלא גם לרגע תקשורתי מכונן. הפעם האחרונה שזה קרה: 1988 הבחירות של 1988 הן נקודת הייחוס החשובה ביותר לבחירות הקרובות: זו הייתה הפעם האחרונה שבה ישראל הלכה לקלפיות במועד החוקי המקורי.

הן נערכו ב-1 בנובמבר 1988, אחרי ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס, בתקופה שבה ישראל כבר התמודדה עם האינתיפאדה הראשונה. מערכת הבחירות ההיא לא הולידה מהפך דרמטי כמו 1977, אלא המשך של מבוי סתום פוליטי: ליכוד מול מערך, שמיר מול פרס, ימין מול שמאל - ללא הכרעה ברורה שתשנה את כללי המשחק.

הליכוד גבר על המערך בהפרש של מנדט אחד, 40 לעומת 39, ולגוש הימין-דתיים היו 65 מושבים. למרות היתרון הגושי, שמיר ופרס הקימו ממשלת אחדות נוספת, הפעם בראשות שמיר וללא רוטציה. מאז 1988 ישראל הלכה שוב ושוב לבחירות מוקדמות. 1992 הביאה את יצחק רבין לשלטון.

1996 הייתה מערכת הבחירות הראשונה שבה הציבור בחר ישירות גם את ראש הממשלה, לצד ההצבעה לכנסת. 1999 הייתה מערכת בחירות אישית במיוחד סביב בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואז, ב-2001, התרחש אחד האירועים החריגים ביותר בתולדות הבחירות בישראל: הציבור נקרא לבחור ראש ממשלה בלבד, בלי לבחור כנסת חדשה.

אלה היו בחירות ייחודיות, משום שלראשונה הבוחרים הגיעו לקלפיות כדי לבחור ראש ממשלה בלבד, ללא רשימה לכנסת. זו הייתה מערכת הבחירות היחידה מסוגה. אריאל שרון ניצח את אהוד ברק, הכנסת ה-15 המשיכה לכהן, וזמן קצר לאחר מכן בוטלה שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. ויש גם את עניין העונות. בישראל התקיימו בחירות בכל עונה ובכל חודש.

בחירות קיץ, למשל, נחשבות רגישות במיוחד מבחינה פוליטית, משום שחלק מהציבור נמצא בחופשות בארץ ובחו"ל, והדבר עשוי להשפיע על שיעורי ההצבעה בקבוצות שונות. רק פעם אחת בתולדות המדינה נערכו בחירות באוגוסט - ב-15 באוגוסט 1961, אחרי התפטרותו של דוד בן גוריון על רקע פרשת לבון.

גם הבחירות לכנסת השנייה והשלישית נערכו ביולי, וב-1984 ישראל הלכה לקלפיות ב-23 ביולי, למרות הביקורת על כך שישראלים רבים שוהים בחו"ל בחופש הגדול. עד 2019 היה חודש אחד בלבד שבו מעולם לא נערכו בחירות בישראל: ספטמבר. זה השתנה בבחירות לכנסת ה-22, שנערכו ב-17 בספטמבר 2019, אחרי שהכנסת ה-21 התפזרה זמן קצר בלבד לאחר שנבחרה.

בכך נשבר עוד טאבו בלוח הבחירות הישראלי - וגם נפתח רצף של מערכות בחירות תכופות במיוחד, שהכניסו את המדינה לסחרור פוליטי מתמשך. הבחירות של 2019 עד 2022 הפכו את חוסר היציבות לעניין כמעט שגרתי. אפריל 2019, ספטמבר 2019, מרץ 2020, מרץ 2021 ונובמבר 2022 - חמש מערכות בחירות בתוך פחות מארבע שנים.

הבחירות לכנסת ה-25, שנערכו ב-1 בנובמבר 2022, הביאו להקמת הממשלה הנוכחית. לפי נתוני ועדת הבחירות המרכזית, שיעור ההצבעה בבחירות ההן עמד על 70. 63%. יום שבתון - ויום דין פוליטי על הרקע הזה, 27 באוקטובר 2026 אינו רק תאריך ביומן.

הוא מסמל מקרה נדיר שבו המערכת הפוליטית משלימה קדנציה מלאה, גם אם בדרך היו מלחמה, מחאות, משברים קואליציוניים, עתירות, מאבקים על גיוס חרדים וחקיקה שנויה במחלוקת. מבחינה משפטית, זהו המועד הטבעי. מבחינה ציבורית, זהו יום הדין הפוליטי של אחת הקדנציות הטעונות בתולדות המדינה. גם המשמעות המעשית של יום הבחירות אינה זניחה.

יום הבחירות לכנסת הוא יום שבתון, שבו מרבית העובדים אינם חייבים לעבוד ואינם נדרשים לנכות יום חופש. מי שעובדים בשירותי תחבורה ובשירותים ציבוריים מסוימים אי