אושרית סרוסי וחן רוטמן מ'חנאל ומכבית' ניסו להיות זוג. זה לא נגמר טוב

היה רגע שצמד היוצרים-שחקנים המגה-מוכשר ומצליח, אושרית סרוסי וחן רוטמן, הבינו שזה מתחיל לקרות להם. שמערכוני הרשת שיצרו בבית, בתנאי חלטורה, 'חנאל ומכבית', צוברים תאוצה, שיש קהל אדוק שהולך וגדל, ובתוכו קומיקאים מהשורה הראשונה שהתמכרו.

הבולט בהם היה ערן זרחוביץ' שפגש את סרוסי במקרה וביקש בביישנות שיקראו לו להשתתף באחד המערכונים. "הגעתי לאודישן לסרט של אבי נשר", נזכרת סרוסי. "כמובן שלא התקבלתי. אני גרועה מאוד באודישנים. פגשתי בחוץ את זרחו ודיברנו סתם, הוא אמר שהוא אוהב את מה שאנחנו עושים, וכשבאתי ללכת, הוא זרק לי, 'תקראו לי אם אתם עושים משהו'.

אני כזה בשוק ואומרת 'כן' והולכת". למי הטלפון הראשון על אשר אירע? "אני כותבת ווטסאפ לחן, 'תענה לי, אתה לא מבין מה אני הולכת להגיד'". רוטמן: "הייתי בדיוק במשמרת שלי כמציל בבריכה על הגג של דיזנגוף סנטר. אנחנו מעריצים שלו. במשמרות, הייתי שומע את התוכנית שלו ברדיו עם טייכר".

סרוסי: "חן ענה לי ואני ישר יריתי, 'פגשתי את זרחו, צריך לכתוב מערכון, זרחו יבוא'". רוטמן: "מרוב שזה מטורף לא האמנתי, ניסיתי להוריד את זה. 'יאללה, הוא סתם אמר'". סרוסי: "הוא פשוט התעלם לחלוטין ממה שסיפרתי.

ואז בערב, ישבתי עם שותפה שלי וראינו 'ארץ נהדרת' וכשהיא ראתה את זרחוביץ' היא אמרה, 'איך זרחוביץ מתאים להיות אבא של חנאל'. ואני כזה 'יואו, נכון'". סרוסי (36) שבמהלך הראיון התגלתה כמנוע סילון של הצמד, הושיבה את רוטמן (37) לכתוב.

בחלוקת התפקידים הלא-פורמלית, היא המנהלת, מסמנת מטרה ומביאה אותם אליה, והוא האמן המעופף שמבין שכדאי להיצמד לחללית האם, סרוסי, שתיקח אותו רחוק. "כתבנו מאוד מאוד מהר את המערכון. גם השם של זרחו, כאבא של חנאל, צץ מהר - 'שמח'". רוטמן: "שלחנו לו את הטקסט בשישי והוא תוך שעתיים ענה 'מלא מילים, אבל מצחיק בטירוף.

בואו נצלם בראשון'". האיש מתקתק. רוטמן: "הוא חשב שאנחנו מולי שגב. מה זה לצלם אחרי יומיים? אנחנו צריכים שבועיים להתארגן. אבל הוא מסביר לנו שהוא מתחיל לצלם בשבוע שאחרי ולא יהיה אותו. הרמנו הפקת גרילה, וצילמנו בבית של אושרית. החזרות היו ברדיו תל-אביב, איפה שהוא משדר. כל החזרה התגלגלנו מצחוק ואז הוא אמר לנו 'בואו לרדיו'".

אז הרווחתם על הדרך גם את הפינה בתוכנית של טייכר וזרחוביץ' שתרד בקרוב אחרי 11 שנים. סרוסי: "אנחנו עושים ארבעה מערכונים בשבוע. זה בית ספר לקומדיה". אגב, למי שפיספס (וחבל שכך. מהר להשלים), חנאל ומכבית מהסרטונים הם זוג דתי לאומי, גרוש, שלא יכול ביחד ולא יכול בנפרד. מה שנקרא 'שונאים.

סיפור אהבה', הורים לתאומות מהגיהינום, אמונה ואליפז. גם מילה על הפערים ביניהם: מכבית, ערסית לייט וכשיוצא לה העורק בצוואר והיא עושה "פווו" לחנאל - 'חניוק' דתי, עם כיפת אבטיח - אין לו סיכוי. לפני שבע שנים, השניים העלו את המערכונים הראשונים ליוטיוב, ומשם המשיכו לרשתות.

במקביל, הם לא הפסיקו לעבוד ביחד על דברים אחרים, וגם קצת לחוד. שניהם שיחקו ב'מסובך' בערוץ 10 ז"ל, ב'אחיין שלי בנץ' של כאן חינוכית וכמובן, כתבו ושיחקו בסדרת הקאלט שיצרו ביחד עם גיתית פישר 'זאת וזאתי' של רשת 13. סרוסי ופישר הכירו כששיחקו ביחד בסדרה 'טלוויזיה מהעתיד'.

סרוסי: "באותה תקופה, חן ואני כתבנו את מלעיל, זמרת כושלת והאמרגן שלה, רוננדו, והעלינו לרשת. וכשגיתית קיבלה סדרה אחרי שהדמות שלה ברשת, תותית, התפוצצה, היא אמרה לנו, 'בא לי לקחת את הדמויות האלה לסדרה שלי'. תותית בהתחלה הייתה בלוגרית ובהשפעת מלעיל, הפכנו אותה לזמרת". איך קרה שסדרה כזאת מצליחה לא המשיכה מעבר לעונה אחת?

סרוסי: "בדיוק רציתי ללכת לשירותים, אבל חן לא יכול לשלוט על הפה אז אלך אחר כך". ספוילר: לא הלך לה ברגולציה. רוטמן מתרגז: "טלוויזיה זה חבורה של אנשי עסקים שמנהלים אמנים וזה מפגש כואב. עד שיש ל'רשת' להיט, יש כבר קבלות, תזמינו עוד עונה. תזמינו ארבע עונות. הם לא הזמינו. אי-אפשר להבין את זה. טמטום".

ומה קרה עם הספין-אוף שכן הזמינו מכם, 'ממושטרות'? "די נכפה עלינו שתותית ומלעיל יהפכו לשוטרות בתחנת משטרה, לקחת את הדבר הפרוע הזה ולשים במקום סגור. כתבנו ולא אהבו". אבל לא צריך טובות. בימים אלה 'חנאל ומכבית' הפכו להצגה בבית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר.

העלילה: חנאל מתחיל לצאת עם בת השירות הלאומי הצעירה שהגיעה לאולפנה שבה הוא ומכבית עובדים, וגרושתו, שהקנאה טובה לה לעור הפנים, עושה דייטים ומבינה שהדבר האמיתי נמצא לה מתחת לאף. בנוסף ב-20. 7, עולה בכאן 11 'הפשוטע', סדרה המבוססת על השם של דף הפייסבוק האהוב והשנון (ושם הדמיון נגמר) שמנהל בר אלמליח.

השניים כתבו איתו את הסדרה וגם מככבים בה. אבל חנאל ומכבית, תחילה. זרחוביץ' הוא לא השחקן-קומיקאי-סלב-הראשון שנגנב על הצמד שהוציא תחת ידו את הדמויות הממורמרות, שנונות, מחיות השפה העברית, חנאל ומכבית. גם אבי דנגור ('מייקל'), אורנה בנאי וטל פרידמן הגיעו בריצה לשחק בתפקידי אורח.

"בטלוויזיה, אתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה, והם אנשים שרוצים להשתולל", הם מסבירים את הכבוד שזכו לו. איך מערכונים מהסוג הזה הופכים להצגה? סרוסי: "ראיתי קול קורא של עיריית תל-אביב, חממה ליוצרים צעירים. תיאטראות בוחרים את המחזה שמוצא חן בעיניהם והם מצמידים לו אנשי מקצוע שלהם שיעבדו עם היוצרים".

רוטמן: "אמרתי לה לא לשלוח. אני שונא הצגות". סרוסי: "אפשר לעשות משהו חדש, משהו מגניב. אמרתי לו, 'תזרום'. אחרי חודשים של כתיבה, מגיעה ההקראה. בדרך כלל, יש אולי שלוש שורות של קהל, פה, האולם היה סולד-אאוט. יש לנו קהל שרק מחכה. ציפי פינס (מנהלת בית ליסין, ת"ב) הגיעה לראות את התופעה".

רוטמן: "ציפי אמרה לנו, 'הייתה רק בדיחה אחת שהבנתי, אבל אני הולכת עם האינטואיציה שלי ועם הקהל שנקרע מצחוק. היא גם לא הבינה מי הקהל. היא אמרה ראיתי צעירים, ראיתי דתיים מבוגרים". יתכן שזה קשור לכך שזה הומור ליודעי דבר. הומור פנימי מעולמם של דתיים? סרוסי: "זה לא רק בגלל הדת. השפה מזגזגת המון גם לדור הצעיר.

המנהלת של האולפנה בהצגה מצטטת משירים של ראפרים, 'ילדה רעה של טיקטוק'. זה לדבר במקראית על איב אנד ליר. זה הבדלי דורות". רוטמן: "ראיתי אותה בקפטריה ואמרתי לעצמי, 'לא מעניין אותי להכיר אותה. היא לא נראית לי מעניינת, נראית לי סתומה. היא לא תתרום לי" הם הכירו בלימודים במכללת 'ספיר'.

בתחילה נולדה הדמות חנאל אצל רוטמן, שהשתעשע עם שמו, חן-אל, חנאל. "הייתי תצפיתן בצבא, באזור אלון מורה, והדמות נולדה מהמפגש שלי עם המתנחלים. אגב, בזתי להם לחלוטין. המפקד שלי היה דתי והייתי רב איתו, אומר לו שאני לא מבין מה הם עושים פה בכלל, זה שייך לערבים ובגלל השטויות שלהם, אני פה, שומר עליהם.

בלימודים, הבאתי את המערכון וכולם ממש צחקו, ואז המורה לבימוי אמרה לי, 'אתה לא יודע איזה קשה זה להצחיק, קיבלת מתת אל, תישאר בזה'". ומתי אושרית מצטרפת לעלילה? "ראיתי אותה בקפטריה ואמרתי לעצמי, 'לא מעניין אותי להכיר אותה. היא לא נראית לי מעניינת, נראית לי סתומה. היא לא תתרום לי'".

סרוסי מצליחה להישאר רגועה מול המונולוג הזה. "היה לנו חבר משותף בלימודים שאמר לי, חן ממש מוכשר. כשחן חיפש שחקנית לסרט שלו, המליצו לו עליי. נפגשנו וחשבתי 'מי זה האיש המוזר הזה? אני לא מבינה מה הוא מדבר'. ואז ביום הצילום הראשון, היה פיפי. אנחנו עפים, מאלתרים". ומתי הדמות שלי מכבית מצטרפת לחנאל?

רוטמן: "כשעבדתי בבריכה בדיזנגוף סנטר, אושרית עבדה בקולנוע לב מתחתיי, בעמדה של הפופקורן. היא הייתה מגיעה עם שקית זבל מלאה בפופקורן בשבילי והיינו מדברים על תסריטים ותוך כדי נולד הרעיון". בהתחלה, השניים פחות חשבו על אינדי. הם הגיעו לפגישה בערוץ עשר עם המערכונים. "עשינו הקראה וכל החדר צרח", נזכר רוטמן.

"זה קידוש בשבת ואז לראות טלוויזיה". אז איך אולפנה? "ההורים שלי רצו שנקבל את החינוך הכי טוב, ומבחינתם, זה חינוך דתי. הייתי צריכה להסתיר שאני לא שומרת שבת בבית. זה לחזור מבית ספר עם חצאית ולהחליף למכנסי ג'ינס. בכיתה ט', החלטתי שאני רוצה לשמור שבת. אחי הגדול התחיל לשמור לפניי ואז אני.

עם השנים, כל המשפחה התחילה לשמור שבת". רוטמן גדל בבית חילוני למהדרין בראש-העין. יש לו אח אחד. "אצלנו בבית היה ממש חוסר עניין, אדישות, לאלוהים ולדת. זה כל כך לא עניין, שאפילו לא בזנו". סרוסי: "כשרק הכרנו הוא היה אומר לי דברים שאני לא פגשתי. בבאר-שבע אין טייפקאסט כזה.

כולם סביבי מזרחים מסורתיים, מאמינים, ופתאום חבר טוב אומר לי דברים קיצוניים שאלוהים ישמור. הוא היה מספר לי למשל, שהמשיח זה רעיון, לא משהו שבאמת יקרה. בשבילי, אמונה זה בדי-אן-איי, הוא הפחיד אותי. הרגשתי שהכל אצלו פילוסופי, ששום דבר לא נוגע בו. הייתי מתפללת עליו". שמה? מה ביקשת עליו?

"שאלוהים יפתח לו את הלב לאמת רוחנית שהיא לא רק שכל וקור אינטלקטואלי". "היו לי שנים של אובססיה מטורפת לליבוביץ", נזכר רוטמן. "קראתי את הספרים שלו, ראיתי סרטים עליו. אפילו הייתה לי תמונה שלו". אז מסתבר, שצדיקה גוזרת ואלוהים מקיים. "החסידות די שינתה את חיי. גם הקבלה. זה ירד למעשים, ללב.

ייאמר לזכותי שיש לי ראש פתוח ואני לא מפחד משינויים, הלכתי לשמוע רבנים בתל-אביב, הרב יובל אשרוב, רבנים של חב"ד. אני מניח תפילין בבוקר, אני מתפלל במניין, נשאר לשיעור תורה בבית כנסת, אני שומר שבת, ואפילו הולך עם ציצית וכיפה בשבת". סרוסי: "כשרק הכרנו הוא היה אומר לי דברים שלא פגשתי. בבאר-שבע אין טייפקאסט כזה.

הוא היה מספר לי למשל, שהמשיח זה רעיון, לא משהו שבאמת יקרה. בשבילי, אמונה זה בדי-אן-איי, הוא הפחיד אותי. הרגשתי ששום דבר לא נוגע בו.