קולין פארל מחבק את ג'יימס, בנו בן ה-23, והשניים צוחקים מול המצלמה. הרגע המשפחתי הקצר הזה, שמופיע בטריילר לסרט התיעודי The Slightest Touch, מעניק הצצה לחלק בחייו של השחקן שנשאר בדרך כלל פרטי: הקשר עם בנו הבכור, שנולד עם תסמונת אנגלמן.

הסרט, שיעלה ב-HBO Max בסוף החודש, עוסק בחברות ארוכת השנים בין פארל לאמה פוגרטי, שחולה במחלת העור הגנטית אפידרמוליזיס בולוזה (epidermolysis bullosa), ואינו מתמקד בג'יימס. עם פרסום הטריילר, סיפורם של האב ובנו מעורר מחדש עניין בתסמונת ובהשפעתה על חיי המשפחה. תסמונת אנגלמן היא מחלה גנטית נדירה המשפיעה על התפתחות שכלית.

"מדובר בתסמונת שמופיעה בערך באחד מכל 15 אלף יילודים", מסבירה פרופ' לינה באסל-שלמון, מנהלת חדשנות ומחקר ברפואה גנומית במכבי שירותי בריאות. "הילד נראה רגיל בלידה, וגם האולטרסאונד לפני הלידה נראה תקין. סביב גיל חצי שנה מתחילים לראות איחור התפתחותי.

בהמשך מתבררים הקשיים המוטוריים והשכליים, ירידה בהיקף הראש, ובאחוז גבוה מאוד מהילדים יש גם אפילפסיה". מחייכים, חברותיים ואוהבים מים בחודשים הראשונים לחיים לא תמיד ניכרים סימנים ייחודיים שיכוונו לאבחנה, והחשד מתעורר כשהתינוק אינו מתקדם במיומנויות המצופות לגילו.

גם השינוי בהיקף הראש מתפתח בהדרגה: אצל רבים קצב הגדילה שלו איטי מהצפוי, ולכן הראש נעשה קטן יחסית לזה של בני הגיל. ככל שהילד גדל, מתבלט הקושי ברכישת שפה. "רוב הילדים והמבוגרים עם תסמונת אנגלמן אינם מדברים", אומרת באסל-שלמון.

"יש תנועות אופייניות של נפנופי ידיים, ולפעמים גם תווי פנים שאפשר לזהות, אם כי הם לא בולטים מאוד". מאפיין נוסף הוא הנטייה לחיוך ולצחוק תכופים. "אלה ילדים חייכניים מאוד, אך החיוך והצחוק לא בהכרח מגיעים בתגובה למשהו מצחיק", היא מציינת. "מבחינת האופי, מדובר בילדים חברותיים מאוד, שאוהבים תשומת לב ואוהבים תקשורת.

מאפיין מיוחד נוסף הוא שהם אוהבים מים". המשיכה למים מוכרת בתיאורים הרפואיים של התסמונת, אם כי המאפיינים והיכולות משתנים מאדם לאדם. "יצא לי לפגוש, לאבחן ולטפל במשפחות רבות בישראל. ההתמודדות קשה מאוד. הן זקוקות לליווי ולהכוונה.

מדובר באדם שלא יוכל לחיות באופן עצמאי, ושכל חייו תלויים בהורים שלו" פרופ' באסל-שלמון מציינת כי מעבר לאפילפסיה ולהפרעות השינה, הבריאות הגופנית הכללית בדרך כלל אינה נפגעת באופן משמעותי. אבל ההשלכות ההתפתחותיות והתפקודיות מלוות את המתמודדים עם התסמונת במשך כל החיים.

"בסופו של דבר, הילדים גדלים להיות בוגרים עם מוגבלות שכלית, שאינם יכולים לחיות חיים עצמאיים", היא אומרת. הצורך בסיוע יומיומי משפיע גם על שגרת החיים של המשפחה. "יצא לי לפגוש, לאבחן ולטפל במשפחות רבות בישראל", היא מוסיפה, "ההתמודדות במשפחות שפגשתי קשה מאוד. הן זקוקות לליווי ולהכוונה".

ההתמודדות נמשכת גם כשהילדים מתבגרים וההורים עצמם מזדקנים. "מדובר באדם שלא יוכל לחיות באופן עצמאי, ושכל חייו תלויים בהורים שלו. יש כאן גם בעיה כללית: אין מספיק מסגרות למבוגרים עם מוגבלות שכלית שמאפשרות להם באמת למצות את הפוטנציאל ואת העצמאות שלהם בצורה מיטבית, במידה האפשרית".

גנטית, אבל לרוב אינה תורשתית לדברי פרופ' באסל-שלמון, התסמונת קשורה לגן UBE3A, שמכיל את ההוראות לייצור חלבון המעורב, בין השאר, בבקרה על פירוק חלבונים בתא. בדרך כלל אנחנו מקבלים שני עותקים מכל גן, אחד מכל הורה, אבל במקרה הזה יש משמעות מיוחדת לשאלה מאיזה הורה הגיע העותק הפעיל.

"העותק האבהי בדרך כלל מושתק, והעותק האימהי אמור לעשות את העבודה", היא מסבירה. "אם הוא איננו, מתפתחת התסמונת". התופעה הזאת נקראת החתמה גנומית: בתאי העצב, העותק שמקורו באב מושתק באופן טבעי, ולכן חסר או פגיעה בעותק שמקורו באם מותירים את התאים ללא פעילות תקינה של החלבון. יש כמה מנגנונים שיכולים להוביל לכך.

הנפוץ שבהם הוא חסר של מקטע הכולל את UBE3A בכרומוזום 15 שהתקבל מהאם. במקרים אחרים מדובר בשינוי ברצף הגן, בקבלת שני עותקים של כרומוזום 15 מהאב במקום עותק מכל הורה, או בהפרעה בהחתמה ללא שינוי ברצף ה-DNA.

חסר דומה באותו אזור כרומוזומלי, כשהוא נמצא בעותק שמקורו באב, גורם לתסמונת אחרת, פראדר-וילי, משום שהוא פוגע בקבוצת גנים אחרת שאמורה להיות פעילה מהצד האבהי. "זו תסמונת גנטית, אבל ברוב הפעמים היא אינה תורשתית", מדגישה באסל-שלמון. "ברוב המוחלט של המקרים לא היו מחלות כאלה במשפחה, ופתאום נולד ילד עם התסמונת. זו הפתעה".

במיעוט מהמקרים קיימת אפשרות להורשה, ולכן זיהוי המנגנון המדויק חשוב גם כדי להעריך את הסיכון בהיריונות נוספים. גם הביטוי הקליני אינו זהה אצל כולם. "יש הבדלים קליניים בין הצורות השונות, אבל עיקר הבעיה בכולן היא הלקות הקוגניטיבית", היא אומרת. איך מאבחנים? הדרך לאבחון אינה זהה אצל כל ילד.

"לפעמים מזהים את התסמונת בגלל האיחור ההתפתחותי, ירידה בהיקף הראש, תווי פנים והאופי החייכני, ולפעמים עושים בדיקה גנטית רחבה ללא חשד ספציפי שמגלה אותה", מסבירה פרופ' באסל-שלמון. "ברוב המקרים אפשר לגלות את התסמונת בצ'יפ גנטי, ובחלק מהמקרים נדרשות בדיקות נוספות".

צ'יפ גנטי הוא בדיקה שמחפשת חסרים או עודפים בחומר התורשתי, אך אינה מזהה כל שינוי אפשרי, ולכן תשובה תקינה בו אינה שוללת בהכרח את התסמונת. בבדיקות נוספות אפשר לבדוק את הגן עצמו, או את הסימונים שקובעים אילו עותקים שלו יהיו פעילים ואילו יישארו מושתקים. בדיקת הסימונים, המכונה בדיקת מתילציה, יכולה לזהות כ-80% ממקרי אנגלמן.

אפשר לזהות את התסמונת גם לפני הלידה, אפילו כשבדיקות האולטרסאונד אינן מצביעות על בעיה. "אפשר למצוא שינוי גנטי שמעיד על אנגלמן גם בעובר שנראה תקין", אומרת פרופ' באסל-שלמון. "הרבה אנשים לא עושים בדיקות גנטיות רחבות כשהעובר נראה תקין. הבדיקות האלה נעשות על דגימה עוברית באמצעות דיקור מי שפיר.

כשמגלים את השינוי במהלך ההיריון, אפשר לקבל ייעוץ ולקבל החלטות לגבי המשך ההיריון". עם זאת, עצם ביצוע דיקור מי שפיר אינו מבטיח שכל האפשרויות נבדקו: יכולת הגילוי תלויה בבדיקות שמבצעים על הדגימה. בדיקות שגרתיות אינן כוללות בהכרח את כל הבירור הדרוש, וגם בדיקות רחבות אינן מאתרות כל מקרה.

הניסיון להעיר את העותק המושתק נכון להיום אין טיפול שמרפא את תסמונת אנגלמן. הטיפול מתמקד בצרכים של כל אדם: איזון פרכוסים, טיפול בהפרעות שינה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ופיתוח דרכי תקשורת. המטרה היא לשפר את התפקוד ואת איכות החיים, ולעזור לכל אדם למצות את יכולותיו.

"כולם חולמים על ריפוי מחלות קשות ומנסים למצוא טיפול", אומרת פרופ' באסל-שלמון. היא מצביעה על שני אתגרים מרכזיים: הקושי להביא טיפול למוח, והעובדה שהאבחנה נעשית פעמים רבות אחרי שההפרעה כבר השפיעה על ההתפתחות. שאלת התזמון, כלומר עד כמה ניתן לשנות את מסלול ההתפתחות ובאיזה גיל, היא אחת השאלות שהמחקר מנסה לברר.

"אני חושבת שמערכת הבריאות, לא רק אצלנו אלא גם בעולם, עוד לא השכילה להשתמש בצורה מספקת באפשרויות הקיימות: במקום להגיע למצב שנולד ילד חולה ואז לנסות לטפל, כשברוב המחלות עדיין אין טיפול" אחד הכיוונים הנבדקים הוא טיפול במולקולות קצרות בשם ASO, ראשי תיבות של אוליגונוקלאוטידים אנטיסנס - מקטעים קצרים של חומר גנטי.

הרעיון מנצל את העובדה שגם אצל אנשים עם אנגלמן, העותק האבהי של UBE3A בדרך כלל קיים, אך מושתק בתאי העצב. המולקולות נועדו לפגוע בתעתיק RNA שמשתתף בהשתקת העותק הזה, וכך לאפשר לו לחזור לפעילות ולייצר את החלבון החסר. "זה סוג של טיפול שמפתחים למחלות גנטיות שונות, לא רק לאנגלמן", מציינת פרופ' באסל-שלמון.

הגישה כבר נבדקת בבני אדם. במחקר שפורסם ב-Nature Medicine ביולי 2025 נבחן ב-61 ילדים עם התסמונת טיפול ניסיוני בשם רוגונרסן (rugonersen), שפותח במקור בחברת רוש (Roche). החוקרים דיווחו על אותות לשיפור בחלק מהמדדים, אך זה היה מחקר ללא קבוצת ביקורת, שנועד בראש ובראשונה לבדוק בטיחות וסבילות.

הממצאים מצדיקים המשך בדיקה, אך עדיין אינם מוכיחים שהטיפול מרפא את התסמונת. מאז עבר הטיפול למחקר שלב 3 (השלב האחרון לפני הגשת תרופה לאישור הרגולטורים): בקיץ האחרון קיבל אותו המשתתף הראשון, והמחקר אמור לכלול עד 165 משתתפים, שחלקם יקבלו טיפול דמה לשם השוואה.

במקביל, חוקרים מנסים להבין טוב יותר מה קורה בתאי העצב כשחסר בהם UBE3A. "אנחנו יודעים שחסר החלבון, אבל לא יודעים עד הסוף איך החסר הזה גורם לכל התסמינים", אומרת פרופ' באסל-שלמון. היא מפנה למחקר חדש שבחן קשר בין החסר לבין עודף בחלבון אחר, אספרגין סינתטאז, המכונה ASNS.

המחקר, שפורסם בחודש שעבר ב-Nature, ונערך באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, מצא רמות מוגברות של ASNS במוחות של עכברים במודל של אנגלמן ובתאי עצב אנושיים שנחקרו במעבדה. החוקרים קישרו את העודף למצב מתמשך של עקה בתאי העצב ולפגיעה בייצור חלבונים ובגדילת התאים. תיקון העודף בעכברים שיפר חלק מהליקויים שנבדקו.

זהו ממצא שעשוי להציע כיוון טיפולי נוסף, אך הוא עדיין אינו מעיד על יעילות של טיפול בבני אדם. הילדים גדלים, והצורך בתמיכה נשאר במרכז הרפואי שיבא פועלת מרפאה רב-תחומית ייעודית לילדים ולבוגרים עם אנגלמן, המעניקה אבחון, טיפול ומעקב. פרופ' באסל-שלמון מציינת אותה ככתובת לליווי מקצועי ולהתעדכנות באפשרויות טיפול.

"אם יש טיפולים חדשים, ייתכן שאפשר לקבל שם מענה". לצד הליווי הרפואי, המשפחות מוצאות תמיכה גם בקשר ביניהן. "הורים עוזרים להורים", היא אומרת. תוחלת החיים של אנשים עם התסמונת לרוב קרובה לרגילה. המשמעות היא שההיערכות המש