האיש שהביא את "קטנטנות" לישראל: "הייתי כמו מוכר סמים - ואנשים פשוט התמכרו"

זה בסדר, אף אחד לא נכנס למכונת הזמן שלכם בלי רשותכם והחזיר אתכם לניינטיז. אבל כן, אחד הסימנים לכך שההיסטוריה חוזרת היא התחייה המפתיעה של המותג "קטנטנות" (Chiquititas), שסחף את הישראלים באמצע שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000.

מהקאמבק המשולש שלו יהיה קשה לכם להתעלם: הטלנובלה המקורית משודרת שוב בערוץ ZOOM והסרט "קטנטנות-פינת האור" עולה להקרנות מחודשות בבתי הקולנוע 25 שנה אחרי הסיבוב הראשון.

הכול יתנקז בסוף אל מחזמר חדש שיעלה על הבמות, כלומר חגיגה נוסטלגית של אנשים בוגרים שגדלו עם רגל אחת בבית היתומים בארגנטינה והצאצאים שלהם, שאולי יתאהבו בצ'יקטיטס בפעם הראשונה. קשה להסביר למי שלא חי את שנות ה-90 עד כמה הטלנובלות הדרום-אמריקאיות תפסו מרחב הרבה יותר משמעותי מעוד תוכנית טלוויזיה.

הן לא היו בינג' שאפשר להשלים בסוף השבוע ולא סדרה שדיסקסו ברשתות החברתיות. הן היו חלק מסדר היום של מספיק משפחות ישראליות כדי שבחברת החדשות יתחילו לדאוג. מול השידור היומי שלהן התיישבו מאות אלפי ישראלים, משפחות שמתכנסות מול המסך (ולומדות ספרדית על הדרך) כדי לגלות מי התאהב, מי בגד, מי שיקר ומי מת וחזר לתחייה.

שמות כמו השמות אנדראה דל בוקה, גרסיאלה קולמנרס, נטליה אוריירו או פקונדו ארנה הפכו מוכרים כמעט כמו אלה של כוכבי הבידור הישראלים. סביבם התהוותה תעשיית מרצ'נדייז עשירה של קלטות וידאו, אלבומי מדבקות ופוסטרים, וכשהם הגיעו לארץ הקודש חיכו להם אלפי אנשים בנתב"ג.

אז איך קרה שז'אנר שנחשב נחות ומיושן ממדינה רחוקה מנטלית כמו ארגנטינה נחת בישראל והתאזרח יותר מהר מטרנטינו בצהלה? איך התקצר בכל ערב המרחק בין בואנוס איירס לתל אביב ומה אפשר את הנחיתה הכל-כך רכה של הטלנובלות הדרום אמריקאיות במדינת היהודים? ובכן, הצטרפו אלינו. "הייתי כמו מוכר סמים ואנשים התמכרו" השנה היא 1990.

ברחוב בית הלל ברמת גן, בחנות-משרד קטנה, עם מדפים מלאים בקופסאות פח גדולות ובתוכן סרטים, יושב גבר בשנות ה-40 לחייו ליד טלפון הבזק הנייח שלו ומחכה.

האיש הזה, יאיר דורי, לקח לא מזמן הימור שיכול לעלות לו בקריירה ובכסף - שלושה ימים קודם לכן הוא הגיע למשרדי חברת הכבלים "מת"ב" ביפו והציע למנהלת התוכן, אירית, משהו שרוב הישראלים אפילו לא ידעו לבטא נכון את שמו: טלנובלה. היא כמעט זרקה אותו מהחדר.

"אמרו לי: 'אנחנו לא נשקיע בזה, קוראים לזה סרטים טורקיים'", הוא נזכר בראיון ל-ynet. דורי, שהאמין בסחורה שלו באמונה שלמה, שלף מהלך של סוחר: "שמתי עשרה פרקים על השולחן שלה ואמרתי לה: '"קחי, תנסי, זה לא עולה כסף', והלכתי". ההמתנה השתלמה, השיחה המיוחלת אכן הגיעה, מוקדם מהצפוי.

"אחרי שלושה ימים היא התקשרה אליי והיא הייתה קצת לחוצה. היא אמרה: 'שמע, יאיר, שמנו את הטלנובלה שלך, כמה פרקים יש לזה בכלל?" דורי ענה "115 פרקים". "היא שאלה איפה הם, אז אמרתי לה: 'אין בעיה, תשלמי לי על העשרה האלה ועל ה-95 שנשארו ועשינו עסק', הייתי כמו מוכר סמים ואנשים התמכרו".

"האישה המסתורית" הייתה הטלנובלה הארגנטינאית שפתחה את השער עבור השאר, וגם חברות "גוונים" ו"ערוצי זהב", שהבינו שהן מדממות מנויים, התקשרו אל דורי כדי לחפש לעצמן עוד מהמתוק-חריף הזה. דורי יכול לטפוח לעצמו ולחושיו העסקיים על הכתף, אבל ההצלחה נבעה גם מטיימינג ממוזל: ישראל שעמדה על סף שנות ה-90 הייתה צמאה לבידור.

חברות הכבלים רק הוקמו וחיפשו אחרי תוכן לשידור, ערוץ 2 עדיין לא היה אפילו קומזיץ השבט, היצע הערוצים היה דל והפקות המקור מעטות. בחוץ השתוללה האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ דפקה בדלת, גלי עלייה גדולים מברה"מ ואתיופיה העמידו אתגרים חדשים וערוץ אחד, היחיד והקדוש, שידר בעיקר חדשות אפורות ובידור מיושן.

מול כל אלה ייצגה הטלנובלה הרומנטית את כל מה שיפה באסקפיזם: אנשים יפים באופן מחשיד שמבלים שעות בלהתאהב, לבכות, לקנא, לצעוק, להיפרד, להתחתן, להביע רגשות מופרזים וגדולים מהחיים.

אחרי שנים שבהן לימדו אותנו שהצבר הישראלי לא מתלונן, לא בוכה אלא מרים את הראש וממשיך הלאה, הוצנחנו פתאום לתוך וודסטוק של רגשות דרמטיים לא מתנצלים, שהרגישה כמו מקום לנוח בו. בין אם בצפייה אירונית מודעת לעצמה ובין אם ברצינות מלאה, הצופה הישראלי דאג לפנות לעצמו את זמן השידור של הפרק הבא - וגם את זה שבא אחריו.

הנושאים שהעסיקו את הארגנטינאים התבררו, במפתיע, דומים להפליא לאלה שהעסיקו את שאר משפחת האדם: משפחה, אהבה רומנטית, מעמד חברתי, כסף, קנאה והגשמה עצמית. אהבה רומנטית קיבלה מעמד מיוחד: הכוח היחיד שיכול לגשר על פערי מעמדות חברתיים.

בהמשך יתברר שהטלנובלה גמישה כל כך שאפשר יהיה להלביש עליה אפילו נושאים שייחודיים לישראל כמו השירות הצבאי, מתחים עדתיים, מערכות חדשות או קיבוצים.

"אני, בבינה הדלה והמוגבלת שלי, יצאתי מהנחה שבן אדם הוא בן אדם בכל מקום", מסביר דורי, "ובתרבויות שזקוקות לאסקפיזם - כשיש עם שעובד קשה ואין לו - הם צריכים את האפשרות לפגוש את הפנטזיות שלהם דרך המסך. הגבר הרומנטי, יחסים, קנאה, שנאה, אהבה, משפחות. הבנתי שהדברים האלה יכולים ללכת טוב פה".

"זה היה חומר נחות של עקרות בית, כביכול. אבל כולם מסתכלים, פשוט לא מספרים שרואים" אם אתם כבר על המכונה, קחו עוד כמה עשורים אחורה, אל שנות ה-60. יאיר דורי הוא בחור צעיר, חייל שעלה מארגנטינה כשהיה בן 16, חדור ציונות. קצין חבלה בצנחנים שספג בצה"ל את מה שהוא מכנה "סטירת-הלחי הראשונה של הבורות הישראלית".

"החבר'ה ביחידה צחקו עליי: 'מה ארגנטינה? הולכים על הגאוצ'וס, אתם דוהרים על סוסים'", הוא משחזר. "לא ידעו איזו שפה מדברים שם, לא ידעו איפה היא ממוקמת. אני אישית נעלבתי, אז לקחתי את זה כמשימה".

אחר כך באה המלחמה עצמה, דורי נפצע קשה - איבד יד ועין אחת - נפל בשבי המצרי בתקופת מלחמת ההתשה ושוחרר עם נכות מלאה ותואר בפילוסופיה, לא משהו להתפרנס ממנו. הרעיון שיוציא אותו מהקופסה הגיע באמצע שנות ה-80 - מפגישה עם מאיר שטרית, שהיה אז ראש עיריית יבנה, הוא למד שבקרוב תוקם באזור תשתית של הכבלים.

"הוא אמר לי: 'יאיר, אנחנו נצטרך לשם הרבה תוכן'", נזכר דורי, "ואחי התאום דני, זיכרונו לברכה, אמר לי שזאת הזדמנות להתחיל לייבא מארגנטינה את המוזיקה שאנחנו אוהבים ושנדרשת על ידי הציבור הדרום-אמריקאי בכלל והארגנטינאים בפרט, מה שעד אז היו מייבאים באופן אישי בקלטות". אז כיוונתם בכלל לקהל הדרום-אמריקאי בארץ? "בהתחלה כן.

אני זכרתי בתור ילד ונער את הטלנובלות בארגנטינה. טלנובלה הייתה חלק מההווי. זה היה חומר נחות של עקרות בית כביכול. אבל כולם יודעים וכולם מסתכלים, פשוט לא מספרים שרואים". דורי טס לארגנטינה ובאמצעות קשרים עם הקונסול הישראלי ("בחור שהיה איתי בצבא") הוא זימן אליו את כל המפיקים ובעלי הזכויות והתחיל לרכוש מהם חומרים.

אחרי המכירה הראשונה של "האישה המסתורית" הגיעו גם "סלסטה", "אנטונלה", ובהמשך גם "קטנטנות", "בובה פראית" וכמובן "המורדים" ו"פלורוסיינטה", שדורי היה מעורב בהן כבר בשלב ההפקה. כמעט בלי להתכוון הוא הפך למלך הטלנובלות, נסע שוב ושוב לארגנטינה וסגר דילים בלעדיים עם מפיקים ומפיצים.

בארץ הז'אנר הלך ותפס תאוצה, לא פעם על חשבון מהדורות החדשות ששודרו מולו. "השכנה שלי הייתה אושרת קוטלר", נזכר דורי וצוחק, "היא הייתה מספרת: 'יאיר, אתה לא מאמין, עושים אצלנו דיונים במיוחד איך אנחנו ננצח את הטלנובלות'.

היה אז קהל שבוי של אלפי נשים, אני זוכר שדליה איציק או אשתו של שמיר, ראש הממשלה דאז, היא הייתה מרותקת לטלנובלות. אפילו לימור לבנת בעצמה וכל מיני אנשים שהיה להם קשה להודות בזה". אחרי שמכר לכל דיכפין הגיע המפנה הגדול, בשנת 1997.

אז הקים עם ליאורה ניר, עוד אגדת טלוויזיה, את ערוץ "ויוה", ערוץ טלנובלות ייעודי, בעקבות דרישה של מועצת הכבלים משלוש הזכייניות להוסיף ערוץ חיצוני לחבילת הבסיס. הערוץ הגיע באריזת בונוס: התווספו אליו הירחון "ויוה פלוס" וטקס "ויוה 2000", מעין אוסקר טלנובלות שהיווה תירוץ הגון לרכבת אווירית של כוכבי טלנובלות לישראל.

אחריה הפנו ניר ודורי את מרצם אל הטלנובלה הציונית הראשונה, "לגעת באושר". משם קצרה הדרך לסדרות כמו "משחק החיים" ו"מיכאלה", ששינו את פני הפריים-טיים הישראלי. "התברר שכל מי שאמר 'זה לא בשבילנו', זה חומר טורקי, כאילו אנחנו איזה עם נבחר ומאוד מתורבת - הוא טעה", מאבחן דורי, "החיים הוכיחו שזה ועוד איך בשבילנו".

דורי היה גם זה שהבין את הפוטנציאל וטיפח מערכות יחסים חמות בין הכוכבים הארגנטינאים לקהל הישראלי. הוא יזם ביקורים בארץ, הפיק מופעים, קידם אלבומי מוזיקה ומוצרים נלווים, וסייע להפוך שחקנים אלמונים יחסית בישראל לכוכבי ענק. הוא הבין את הכוח הטמון במותג בידורי חוצה-פלטפורמות הרבה לפני שהתעשייה למדה להגיד IP ופרנצ'ייז.

בשלב הזה נכנסו לתמונה הטלנובלות שכוונו לבני נוער, הדור השני למהפכה. אם הטלנובלות הראשונות כבשו את האימהות, "קטנטנות" ו"המורדים" כבשו את הילדים שלהן. פתאום כבר לא הסתפקו בפרק היומי. הסדרה הפכה לדיסק, למחזמר, למופע, ליומן בית ספר, לתיק, לחולצה ולפוסטר על הקיר.

הרבה לפני שדיסני המציאה אימפריות תוכן מודרניות, כריס מורנה ודורי כבר מכרו כאן עולם שלם. "זה כבר עסק יותר רציני כי זה פרודקט וביי-פרודקט", מפרט דורי, "כל השירותים הנלווים: מופעים, מרצ'נדייזינג. כשהגיעו 'המורדים' לארץ מילאנו 17 פעם את היכל נוקיה".

"קודם כל, רציתי שהמשפחה תהיה גאה בי" הביקורים של כוכבי הטלנובלות בארץ הפכו לאירוע שמצא בקלות את דרכו אל עמודי החדשות. "אנדראה הגיעה עם אמא שלה ולא הפסיקה להגיד לי תודה כל הדרך במטוס כשהבאתי אותה"