בבוקר 22 באוקטובר 1926 נח הארי הודיני על ספה בחדר ההלבשה שלו בתיאטרון פרינסס במונטריאול. הקוסם המפורסם בעולם היה מותש וסבל משבר בקרסול שנגרם באחד ממופעיו. בעודו קורא את הדואר שהצטבר אצלו, סטודנט בשם סמואל סמילוביץ צייר את דיוקנו, לאחר שהודיני התרשם מעבודה קודמת שלו. שניים מחבריו של הסטודנט נכנסו לחדר.

אחד מהם, ג'וסלין גורדון ווייטהד, ביקש לבדוק שמועה: האם הודיני באמת מסוגל לספוג אגרוף חזק בבטן בלי לחוש כאב? הודיני, שהתגאה בשרירי הבטן שלו, השיב בחיוב. ווייטהד הנחית עליו כמה אגרופים מהירים, לפני שהספיק להתכונן ולכווץ את השרירים. הקוסם התפתל מכאב וביקש שיפסיק.

לפי אחד התיאורים, כשסיים סמילוביץ לצייר אותו, העיר הודיני שהציור גורם לו להיראות עייף, והודה שהוא אכן אינו חש בטוב. תשעה ימים אחר כך מת הודיני. במשך מאה שנה התקבע הסיפור שלפיו המכות גרמו לקרע בתוספתן (אפנדיקס) ולזיהום קטלני בחלל הבטן. ווייטהד הפך בעיני רבים לאיש שהרג את הקוסם הגדול בהיסטוריה.

הוא מעולם לא הואשם בפלילים, בין היתר משום שקשה היה להוכיח שהמכות הן שגרמו למוות, אבל הכתם דבק בו עד מותו. כעת מתייצבת מול הגרסה הזאת ד"ר לריאן גילספי, מנתחת אורולוגית בדימוס בת 77 מלוס אנג'לס, וטוענת שהעולם האשים את האדם הלא-נכון, ואולי אף ציין במשך מאה שנה את יום המוות הלא נכון.

לדבריה, הודיני מת בעקבות חסימת מעיים שנגרמה ממנת צ'ופ סואי, תבשיל סיני-אמריקני של ירקות ובשר, שאכל בבית החולים. היא סבורה שרופאים ומקורבים שינו מסמכים כדי להסתיר את שהתרחש בימיו האחרונים. הודיני ידע גם דבר או שניים ביחסי ציבור.

הוא הפך את הסכנה לחלק מהמופע, טיפח את דמות האיש שאי אפשר לכלוא והקפיד לייצר תחושה שהוא מסכן את חייו ממש בספרה "הודיני: האיש שמת פעמיים", שיצא ביולי האחרון, מציגה גילספי תחקיר רפואי והיסטורי המבוסס על תעודות פטירה, עדויות, מכתבים, ספרי רפואה משנות ה-20 ודיווחים בעיתונות.

טענותיה מרחיקות לכת, ולא כולן מקובלות על חוקרי הודיני. כדי להבין מדוע מותו מעורר עניין גם כעבור מאה שנה, כדאי לחזור אל האיש שמאחורי האזיקים. מילד יהודי עני לכוכב עולמי הארי הודיני נולד בשם אריק וייס ב-24 במרץ 1874 בבודפשט שבהונגריה, למשפחה יהודית. אביו, מאיר שמואל וייס, היה רב, ואמו ססיליה שטיינר עקרת בית.

כשהיה בן ארבע היגרה המשפחה לארצות הברית והתיישבה באפלטון, ויסקונסין, שם קיבל האב משרת רב. החלום האמריקני לא חיכה למשפחה: הרב וייס התקשה להשתלב, בין היתר בגלל שליטתו המוגבלת באנגלית, ולבסוף איבד את משרתו. המשפחה עברה למילווקי ובהמשך לניו יורק וחיה במשך שנים בעוני.

אריק עבד מילדות כדי לסייע בפרנסה, ולפי הביוגרפיות שלו, בגיל 12 אף ברח מהבית כדי למצוא עבודה. כבר בגיל תשע הופיע כאמן טרפז בשם "אריק, נסיך האוויר". הוא גילה כישרון לאקרובטיקה ואהב להציג את עצמו כמי שמסוגל לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים. בהמשך הושפע מהקוסם הצרפתי ז'אן אז'ן רובר-אודן.

הוא אימץ את שם משפחתו והוסיף לו את האות i, מתוך אמונה מוטעית שכך אומרים בצרפתית "כמו אודן". השם הארי התפתח מכינוי ילדותו, ארי. לימים התפכח מהערצתו לרובר-אודן ואף האשים אותו בספר בגניבת רעיונות. בתחילה הופיע עם חברו ג'ייקוב היימן ואחר כך עם אחיו תיאודור.

ב-1894 הכיר בעולם מופעי הבידור את וילהלמינה ביאטריס ראנר, בס, ונישא לה כשלושה שבועות לאחר מכן. בס הייתה קתולית ולא התגיירה, אף שנישאו גם בטקס שערך רב. היא הפכה לשותפתו הקבועה על הבמה, והשניים נדדו בין קרקסים ותיאטראות זולים. לא פעם התקשו להתפרנס, והודיני אפילו שקל לוותר על הקסמים ולחפש עבודה רגילה.

בסופו של דבר מצא הודיני את ייחודו: לא העלמת קלפים, אלא היחלצות מכבלים. הוא הזמין שוטרים ופקידים לנעול אותו בתאי כלא ולכבול אותו בשלשלאות, השתחרר מאזיקים ומתיבות נעולות שהושלכו למים, ונחלץ מחליפות משוגעים כשהוא תלוי הפוך מעל רחובות עמוסים.

ב"תא העינויים הסיני" הוכנס במהופך למכל מים, כשרגליו אזוקות מעליו, והקהל היה בטוח שיטבע. במופע אחר העלים פיל שלם על במה בניו יורק. הודיני ידע גם דבר או שניים ביחסי ציבור. הוא הפך את הסכנה לחלק מהמופע, טיפח את דמות האיש שאי אפשר לכלוא והקפיד לייצר תחושה שהוא מסכן את חייו ממש.

שמו נעשה מילה נרדפת לבריחה בלתי אפשרית, והוא היה לאחד מכוכבי הבידור הגדולים בעולם. מאחורי התדמית חסרת הפחד הסתתר גם מחיר גופני: הוא נפצע לא פעם במהלך הקריירה. הבית בהארלם והזהות היהודית ב-1904 רכש הודיני בית אבן חומה בן ארבע קומות בהארלם שבמנהטן, והתגורר בו עד מותו.

הבית, שחזיתו מעוטרת ומדרגות מובילות לכניסתו, עומד על תלו גם היום. הודיני אגר בו ספרים נדירים, מזכרות מעולם הקסמים וחומרים על תופעות על-טבעיות. באותה תקופה הייתה הארלם מרכז יהודי גדול, עם בתי כנסת, מוסדות חינוך, עיתונים ביידיש ועסקים יהודיים.

בסביבות מלחמת העולם הראשונה חיו בה כ-175 אלף יהודים, אך בשנות ה-20 השתנה בהדרגה אופייה של השכונה. עבור בנו של הרב העני היה הבית סמל להצלחה. לפי אחד מתיאורי חייו, יום החתימה על חוזה הרכישה היה מהמאושרים בחייו. יחסו ליהדות היה מורכב.

הודיני לא ניהל אורח חיים דתי, חגג גם חגים נוצריים עם אשתו, ואף טען שנולד בוויסקונסין ולא בבודפשט. ובכל זאת, לא התנכר למוצאו: ביקורו ברוסיה ב-1903, אחרי פרעות קישינב, חשף אותו לאנטישמיות, וב-1918 ייסד ארגון צדקה של אמנים בני רבנים שסייע גם למאמץ המלחמתי ולמוסדות יהודיים.

לצדו פעלו בו הזמר והשחקן אל ג'ולסון והמלחין אירווינג ברלין, ולפי דיווח מהתקופה תרמו המשתתפים יחד משכורת שבועית בסך 8,000 דולר. אבל הדמות המשמעותית ביותר בחייו לא הייתה אביו הרב ואפילו לא אשתו. אלא דווקא אמו. הודיני היה קשור לססיליה עד כדי אובססיה.

אחרי מות אביו ראה בעצמו אחראי לרווחתה, דאג לפרנסתה והרעיף עליה מתנות ובגדים יקרים. הוא רצה להעניק לה את החיים שלא יכלה להרשות לעצמה כשילדיה היו קטנים. כשהלכה לעולמה ב-1913, בזמן שהופיע באירופה, נשבר. הוא התאבל עליה במשך שנים והשתוקק ליצור איתה קשר גם אחרי מותה.

באותן שנים פרחה באירופה ובארצות הברית תעשיית הסיאנסים, שבה מדיומים התיימרו לתקשר עם נשמות המתים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשמשפחות רבות איבדו את יקיריהן, הפכה התעשייה לעסק משגשג. הודיני, שהכיר היטב את שיטות האשליה, ראה ברבים מהם נוכלים המנצלים את כאבם של אנשים אבלים כדי להוציא מהם כסף.

אחד מידידיו המפתיעים היה הסופר הבריטי ארתור קונן דויל, יוצר שרלוק הולמס. אף שגיבורו הספרותי התבסס על חשיבה רציונלית, קונן דויל עצמו האמין בכל לבו בתקשור עם המתים. ב-1922 הציעה אשתו ג'ין לערוך סיאנס ולהעביר להודיני מסר מאמו. היא כתבה מסר שלטענתה הוכתב בידי רוחה של ססיליה, אלא שהמכתב נפתח בסימן צלב ונכתב באנגלית רהוטה.

אמו של הודיני הייתה יהודייה, אשת רב, וכמעט שלא דיברה אנגלית. קשה היה לו להאמין שאחרי מותה בחרה דווקא בסמל נוצרי והחלה לכתוב בשפה שלא שלטה בה בחייה. הסיאנס תרם לקרע בין שני הידידים.

הודיני הקדיש בהמשך חלק ניכר מזמנו לחשיפת תרמיות של מדיומים, ואף העיד בפני הקונגרס האמריקני בניסיון לקדם חקיקה נגד גביית כסף תמורת חיזוי עתידות. המאבק הוליד גם תיאוריות קונספירציה שלפיהן מדיומים זועמים תכננו את מותו, ואולי אף שלחו את ווייטהד להכות אותו. לא נמצאו לכך ראיות משכנעות.

היו גם גרסאות על הרעלה מכוונת, ואפילו סיפור על חבורת גמדים מקרקס שנשלחו להרעיל את תה הבוקר שלו. גם חייו האישיים עוררו עניין. ביוגרפים מצאו ראיות לרומן קצר שניהל ב-1918 עם צ'רמיאן לונדון, אלמנתו של ג'ק לונדון, מחבר "פנג הלבן" ו"קול קדמון". ביומניה מופיעים תיאורים אינטימיים של יחסיהם, והיא כינתה אותו "מאהב הקסמים שלי".

לפי הביוגרף קנת סילברמן, זה כנראה הרומן הבולט היחיד שניהל מחוץ לנישואיו. הקשר היה קצר, והודיני חזר לחיי הנישואים עם בס. לשניים לא היו ילדים. ההופעה האחרונה והמוות באוקטובר 1926 יצא הודיני, בן 52, לסיבוב הופעות למרות פציעותיו. אשתו סבלה מהרעלת מזון, והוא עצמו שבר עצם בקרסול במהלך תרגיל מסוכן. במקום לנוח, המשיך להופיע.

אחרי האגרופים שספג במונטריאול החמירו כאבי הבטן שלו, אך הוא, שהיה רגיל להתעלם מכאב, לא מיהר לפנות לטיפול. הוא נסע לדטרויט, וב-24 באוקטובר עלה לבמה למרות חום של כ-40 מעלות וכאבים עזים. רופאים הזהירו אותו, אבל הוא סירב לבטל. במהלך ההופעה התמוטט מאחורי הקלעים ובכל זאת שב לבמה. זו הייתה הופעתו האחרונה.

למחרת נותח בבית החולים גרייס. לפי הדיווחים מאותה תקופה, הרופאים מצאו שהתוספתן שלו נקרע ושזיהום חיידקי התפשט בחלל הבטן. כיום דלקת בתוספתן מטופלת בדרך כלל בהצלחה, אבל ב-1926, לפני עידן האנטיביוטיקה, דלקת צפק מפושטת בעקבות קרע כזה הייתה מסכנת חיים.

הזיהום עלול להוביל לאלח דם ולהלם ספטי, שבו תגובת הגוף לזיהום פוגעת במחזור הדם ובתפקוד האיברים. הרופאים ניסו להצילו, בין היתר בנסיוב ניסיוני, והוא עבר ניתוח נוסף. לפי הגרסה המקובלת, הודיני מת ב-31 באוקטובר 1926 בשעה 13:26. אלא שהקשר בין האגרופים לדלקת בתוספתן מעולם לא הוכח.

חבלה קהה בבטן עשויה במקרים נדירים להיות קשורה לדלקת כזאת, אך קשה לקבוע אם היא גרמה למחלה או רק קדמה לה. הביוגרף אדם בגלי, שפרסם ב-2020 ספר על הודיני בהוצאת אוניברסיטת ייל, סבור שהמחלה החלה כנראה באופן עצמאי. ייתכן שהמכות רק הפנו את תשומת לבו של הודיני לכאבים שכבר התפתחו, או דווקא הסיחו את דעתו מהמחלה האמיתית.

המנה הקטלנית גילספי הולכת רחוק יותר. לטענתה, המפתח למוות אינו התוספתן אלא מנת צ