והרי הודעה למעריצים שמחזיקים בחתימה של אסף אמדורסקי: מדובר בקשקוש. כלומר, החותם הוא האמן המקורי ולא בינה מלאכותית, אבל החתימה עצמה הייתה פעולת הסוואה לכך שבניינטיז לא דיברו על הפרעות קשב. ״מתישהו באמצע שנות ה-20 שלי הבנתי שאני הולך על קשקוש רנדומלי״, מודה אמדורסקי. ״כמו שאמרתי ׳אני רוצה לנגן חצוצרה׳.

לא למדתי חצוצרה, קניתי חצוצרה, עשיתי פוזה של חצוצרה, הצלחתי להוציא כמה תווים. אז כמו שאתה יודע לזייף כאילו אתה חצוצרן, זייף כאילו אתה חותם. הייתי עושה תנועה קשקושית ומלאת ביטחון, כותב את ההתחלה של האות א' וממשיך ממנה. אני עד היום לא יודע איך נראה הכתב שלי או איך אמורה להיראות החתימה שלי״. איפה עוד זה בא לידי ביטוי?

״לא הצלחתי ללמוד את לוח הכפל, למרות שניסיתי לאורך שנים. אנשים עבדו איתי באולפן ואמרו ׳תפתח פה קומפרסור׳, וזה מכשיר עם ארבעה כפתורים, ואני לא יודע מה הכפתורים האלה עושים, כי זו חשיבה של מתמטיקה. עד היום כל התקליטים שעשיתי ומיקססתי בעצמי, חלק מהסאונד שאני עושה הוא כי אני לא יודע להשתמש בקומפרסור.

זה ייצר איזשהו נתיב, בגלל האלטרנטיבה שנאלצתי למצוא, שמייחד את הסאונד שלי עקב הניסיון לא להודות בהפרעה שאני מסתובב איתה. רק לפני שנה אובחנתי עם הפרעות קשב. בהתחלה לא הסכימו לקבל אותי לאבחון כי לא מגיעים אנשים בני 50 למבחנים כאלה, אז אין סטטיסטיקה.

אבל הייתי נחוש, היה לי ברור שאני צריך את המבדקים האלה כדי לפענח איפה אני בספקטרום. קיבלתי מרשם לאָטֶנְט בשחרור מושהה וזה שינה לי את החיים. הבנתי שהסיפור שסיפרתי לעצמי שהסיבה שלא סיימתי תיכון זה כי מרדתי, הוא סיפור לא נכון. לא היה לי סיכוי כך או כך להגיע לסיום בית הספר.

לפי הנתונים בבדיקות, זה שבכלל הגעתי עד כיתה י״א, שגם אותה לא סיימתי, זה הכי גבוה שאפשר לעבוד עם הנתונים שלי. הבנתי שזה הפך את גוף העבודות שלי למה שהוא, לטוב ולרע״. תסביר. ״המסלול המוזיקלי שביצעתי לאורך שנים הוא מאוד מצומצם. לא הצלחתי לעשות אלבומים בקצב שהייתי אמור לעשות. כתבתי שירים מעטים מדי לאורך זמן ממושך מדי.

אם לא סיימתי באותו רגע, אז לא הצלחתי לסיים גם אחר כך. באלבום הראשון שלי הסתובבתי שלוש שנים עם שירים שלא ידעתי איך לגמור אותם, וביקשתי עזרה מדן תורן ומשולי רנד לכתוב טקסטים, וגם את זה בקושי רב ולאורך זמן ארוך. באלבום השני שלי יש שבעה שירים, זה מה שהצלחתי לכתוב בשנתיים ומשהו.

ולכתוב את ׳מנועים שקטים׳, שיש בו אולי שמונה טקסטים, לקח לי שלוש שנים נוספות. זה עלה לי בפסוריאזיס, היה לי קשה להוציא מעצמי אמירה בלי שאני יודע לכתוב. חוש ביקורת מאוד-מאוד גבוה עם היכולת הכל כך מינימליסטית בכתיבה הובילה להרבה תסכול״. והיום? ״היום אני סטודנט שנה שלישית לקולנוע באוניברסיטה.

לא היה לי את התענוג הזה עד היום. אני תלמיד מאוד נלהב״. החברים שלך לספסל הלימודים בני 25. ״כמו החברים שלי לבמה. זה לא כזה פרוע. רוב המורים צעירים ממני. זה לא עוזר לי עם הציון״. לא עוזר שאתה אסף אמדורסקי? ״לא. אין הקלות. זה עשה רושם לזמן קצר מאוד״. "אני לא מעסיק את אבא שלי במפעל שלי, הוא כבר קיבל שחרור.

אני לא חושב שזה יפה להעסיק אנשים שכבר נפטרו, זה לא מכבד. הוא הובא למנוחות, הוא צריך לנוח. הוא לא צריך להגיע למסיבת ההשקה ולפרומו. אנחנו מושכים עם חבל שירים מפעם אל תוך ההווה, בתקווה שהשירים האלה ימשיכו הלאה" לא רק תעודת הסטודנט מעניקה לאמדורסקי בן ה-55 מינוי למעיין הנעורים.

ייתכן שזו גם הגישה הזו שלו, שבה העבר מקבל מקום של כבוד וההווה לא מבוטל בגלגול עיניים. מי שיציין בשבוע הבא שלושה עשורים לאלבומו השני ב׳פסטיבל תל-אביב׳ ומוציא אלבום לייב משירי אביו, בני אמדורסקי ז"ל, יודע גם להביט כל הזמן קדימה, ולעבוד עם מה שיש. בשביל זה צריך לדעת מה כבר אין.

״כשאני חושב איזה תקליט אני רוצה לעשות אני רוצה לדעת מה חסר לי בתקליטייה ואין אותו״, הוא מסביר, ״הסיבה שאין לי כקונה תקליטים כבר שנים ארוכות תקליט טוב לקנות מעניינת אותי. מעניין אותי למה אין מוזיקה טובה, למה אין תקליטים טובים לשים בבית.

האנשים שאוהבים את זה קונים רק תקליטים ישנים לא רק כי הם קשורים לעידן אחר, זה לא העניין הנוסטלגי. אולי הכל מאוד רווי והכל כבר נאמר, והשירים היפים כבר נכתבו ואין מה לחדש ואם כבר חוזרים כל הזמן על אותה נוסחה אז כבר עדיף לקנות עוד פעם את התקליט הישן של סטיבי וונדר. אבל אני לא חושב שזו הסיבה״. אלא?

״אני יודע עליי שמהרגע שיש לי ווטסאפ אני לא יכול להתרכז. אני זוכר שכשנכנסו לאולפן בשנות ה-80 וה-90 הזמן שמוקדש לריכוז שלך היה אחר. אני לא חושב ששמעתי אלבום אחד מדהים מאז שיש ווטסאפ ומאז שיש מדיה חברתית, ומאז שיש סמארטפונים, וויי-פיי קליטה והתראות״. ווטסאפ קילד דה וידיאו סטאר?

״הציטוט הזה הוא ציטוט באמת על העניין של ׳סטאר׳, על איפה הנצנצים כרגע. אבל אני לא מדבר על איפה הנצנצים, אני מדבר על איפה נמצא הגלם המעניין, איפה נמצאים רעיונות טובים. והאנרגיה שהמיידיות הטכנולוגית מביאה איתה, זו אנרגיה זריזה וקלילה וכיפית ובאמת בעולמות הפופ יש שיפור אדיר, הפופ יותר טוב מפעם.

פשוט אני לא בטוח שבא לי לשים תקליט כזה בבית ולשמוע אותו. זה משהו שטוב לי לצרוך באמצעים הטכנולוגיים של היום. השבוע שמעתי את האלבום האחרון של נונו שהיא הקליטה לפני 7 באוקטובר והיה בהולד 4 שנים, וזה אלבום פופ שהוא תענוג.

אני אוהב את החשיבה הזאת, הטקסט הזה, את השאלות שהיא מצליחה לשאול ככותבת פופ, שאפשר לשאול כשאתה עושה פופ. אמן כבד ראש לא יגיע לשאול שאלות כל כך כיפיות.

אז יש את זה, אבל אלבומים טובים שיושבים לך על הלב ועל הריאות וממלאים לך את חלל הגוף ואתה עובר איתם תקופה, ואחר כך כשאתה עובר הלאה, אתה יכול להיזכר דרכם בגובה של הילדים שלך, בריח שהיה באותו סתיו, בנוף שראית מהחלון של המכונית, ברגע הזה בזוגיות… אלבום טוב יודע להיות קפסולה שנושאת איתה מציאות לשנים קדימה״.

ועם הטכנולוגיה של היום אי-אפשר לעשות כאלה? ״אני לא רוצה להישמע סקפטי, אבל אני חושב שבשביל לעשות אלבום כזה צריך רגע להקריב קצת. היום אם אני רוצה לעשות סשן מוזיקלי עם חבר, אני מודיע למי שצריך שאני לא אהיה זמין. אני אחזור כשאני אחזור. וזה משהו שיותר ויותר עכשיו לא מקובל בחברה. אם האמנות חשובה לך אתה תדע להתעקש על זה.

אפשר. את יודעת, מוצארט לא יצא לרחוב עם טלפון״. בסדר, היום עם הבינה המלאכותית אתה לא חייב לדעת לנגן על כלי כדי שהוא יהיה באלבום שלך. אולי גם זה מקשה על יצירה שתהיה לה משקל סגולי. ״אני לא חושב שהיכולות שהטכנולוגיה העניקה לנו הן הבעיה.

הן אמצעי עזר יעילים ומעניינים שיכולים דווקא לטפח כישרונות שקודם היה להם קשה לי לקבל ביטוי. אבל יש משהו במיגור הקסם מן העולם, מיגור המסתורין, ועל זה אנחנו משלמים מחיר. אם את הולכת כמה מאות שנים אחורה היה הרבה מיסוך, הרבה אי-ידיעה, לא ידענו מה קורה בכל רגע בכל מקום. ואז גם היו נביאים, נבואות וניסים.

ובזה שאנחנו מדליקים את האור על כל הידע ועל כל העולם ועל כל פינה בכל חלל בכל זמן אנחנו מגרשים את המסתורין. דמיון ויצירתיות זקוקים למסתורין, לקסם, לספק, זקוקים אולי אפילו לשעמום, לזמן שבו לא קוראים דיווחים על אודות מה שאתה לא עושה כרגע. אני לא צריך לדעת. אם אני יודע, אז החוץ הזה מבטל את העכשיו שלי.

אני מבטל את השאלות שלי כדי לקבל תשובות לשאלה שלא שאלתי בכלל, ובעיניי זה לא טוב לאמנות. זה נחמד לפלרטט עם תרבות הפופ, אני מאוד אוהב את זה, אני מאוד בעד תרבות הפופ כחומר גלם״. בסוף אתה יושב ושופט בתוכנית שמנפיקה מוזיקאים מתוך התרבות הזו. יש רגעים שאתה מזהה בהם גם את האמנים האלה של פעם או שאתה אומר זה מה שזה?

״אני רק יכול לקוות שלאנשים שנולדים עכשיו ושגדלו בשנים האלה תהיה גישה למקומות שבהם האינפורמציה לא שותה להם את הדעת. בעיניי, אם דבר כזה לא יכול להתקיים, כנראה שגם אמנות מעניינת לא תתקיים. העולם נברא מהאין. השיר החדש שעוד לא נכתב יבוא מתוך זה שאין שיר״. בדרך לפה שמעתי שיר של עדן בן זקן עם ששון איפרם שאולוב.

ויש שם שורה - ׳שים בושם, בוא נצא טיול׳. עמדתך. ״אני חושב שזה יפה. זה עם קוד, חמש מילים, יש בו את הכל. בעיניי זה משוכלל, וזה יפה לקחת את החידוש ולאמץ אותו, לקחת אותו הלאה ולבנות עליו עוד קומה״. אבא שלך לא היה מתבאס על הניתוח הזה שלך עכשיו? ״אני לא חושב.

אבא שלי לא היה שמרן, הוא אהב דברים חדשים, אהב לגלות דברים שהוא לא מכיר. לא תמיד חדש הוא טוב, אבל דווקא בציטוט שנתת יש שמונה הברות שזוקפות לך את האוזן, כמו שאת אומרת לכלב ׳טיול׳ והוא יודע בול מה הוא רוצה, יש במשפט הזה את הדבר הזה. זה מישהי שאומרת לגבר סלאש כלב שלה, מחזיקה לו את הרצועה של הטיול.

אני חושב שזה מאוד משוכלל, שזה באמת מחזיק בתוכו מלא הבטחה. כוח לא במובן של שליטה, כוח במובן של להפעיל. אהבתי״. זה מפתיע, כי אתה יודע להתרפק על העבר אבל גם מתמוגג מאיזו שפה חדשה שלא ברורה לאנשים שמתרפקים על העבר. נמשך לחדש, אבל גם רוצה את הישן. ״אני לא מוכן להגיד שפעם היה טוב יותר.

אני רוצה לבקש לבדוק את היתרונות של הדברים שנעלמו. תראי, אני קורבן כמו כולם. זה קורבן להיות עבד של המכונה שצריך להאכיל כל הזמן. לא העלית את התמונה היום, מה עם איזה סטורי? ירדו צפיות באלגוריתם. זה דברים שאני שומע ואומרים לי, וזה חלק מהשיח. לדעתי אנחנו משלמים על זה מחיר נפשי.

מצד שני, מאז שיש מדיה חברתית הרמה במסעדות עלתה והסאונד במועדונים משתפר, והאנשים מתלבשים יותר טוב. חל שיפור לא קטן. אני בעיקר תוהה מתי מכבים את זה, מתי יש שעות שזה לא עובד. יש לזה ׳משרדינו סגורים כעת׳ מ