שומרת ראש - חלק שמיני

לקריאת החלקים הקודמים: שומרת ראש - חלק ראשון שומרת ראש - חלק שני שומרת ראש - חלק שלישי שומרת ראש - חלק רביעי שומרת ראש - חלק חמישי שומרת ראש - חלק שישי שומרת ראש - חלק שביעי -פרק 18- בכפר לא מתקשרים לאמבולנס. פשוט מגיעים לבית החולים.

כשרצנו במהירות על פני החצר, ג'ק קרא לי "תביאי את המפתחות," והצלחתי להביא את הריינג' רובר אל המרפסת הצדדית בדיוק כשג'ק יצא מהבית עם אמו בזרועותיו. הוא והאנק הכניסו את קוני למושב האחורי, בזמן שדוק נכנס מהצד השני כדי להחזיק את ראשה על ברכיו. כשהאנק רץ לטנדר שלו וג'ק נכנס למושב הנוסע, דוק שאל, "אתה לא נוהג?"

ג'ק אמר, "סמוך עלי. אנחנו רוצים שהאנה תנהג." בית החולים היה במרחק של עשרים דקות נסיעה, ולא היה לי מושג איך להגיע לשם. הגברים היו צריכים לכוון אותי בהוראות בסגנון: שמאלה אחרי הטרקטור! ימינה ליד הלונגהורנס! יש לך פה תמרור עצור! ואף על פי כן הגענו בתוך חמש עשרה דקות.

הורדתי אותם במפרץ חניית החירום, ורק כשקלטתי את המראה של המשמיד נושא את אמו מחוסרת ההכרה דרך דלתות ההזזה, הבנתי שהוא בלי הכובע. כלומר, איך בדיוק הוא היה אמור להסתיר את הפנים המפורסמות בעולם בלי כובע? המשקפיים העקומים לעולם לא יספיקו.

התקשרתי לרובי במטה ממגרש החניה, תדרכתי אותו, אמרתי לו להתקשר לחדר מיון כדי למצוא לנו חדר המתנה פרטי, וביקשתי ממנו להביא לנו "כל פריט אחר שיאפשר אנונימיות" בהקדם האפשרי. "מה זה אומר?" "אני לא יודעת! כובע לבד? עיתון גדול? תהיה יצירתי!" בדקתי את חנות המתנות כשנכנסתי, אבל היא היתה סגורה. עד שהגעתי לג'ק, כבר היה מאוחר מדי.

ג'ק והאנק רבו ביניהם במסדרון ממש ליד חדר ההמתנה וכל אדם שהיה שם נעץ בהם מבטים והתאמץ להסתיר זאת. "אנחנו אפילו עוד לא יודעים מה הבעיה." "פשוט לך הביתה ואני אתקשר אליך כשיהיו חדשות." "זה לא עובד ככה." "זה עובד איך שאני אומר שזה עובד." "אני נשאר." "אתה הולך." "זאת לא החלטה שלך." "זאת בטוח לא החלטה שלך."

"אם אתה חושב שאני הולך פשוט לסחוב את אמא שלי מחוסרת הכרה לחדר מיון, להשאיר אותה שם ולחזור הביתה כדי לראות טלוויזיה, אתה לא נורמלי." "ואתה לא נורמלי אם אתה חושב שאני הולך להיות בסביבתך שנייה אחת יותר ממה שאני צריך." ג'ק ניסה לשמור על קול שקט. אבל זה רק הוסיף עוד לחץ לסיטואציה. "לא ביקשתי לחזור הביתה!"

"אבל חזרת בכל זאת." "איזו ברירה היתה לי?" "תמיד יש ברירה." "לא תמיד." האנק התקדם לעבר ג'ק עכשיו. הקולות שלהם היו שקטים ועצורים, אבל שפת הגוף שלהם צרחה. "אל תעמוד שם ותתנהג כאילו מגיע לך להיות כאן. אתה יודע מי אתה, ואתה יודע מה עשית. ויתרת על הזכות להיות חלק מהמשפחה הזאת.

אני כאן, כל יום, אוסף את השברים של כל מה שאתה ריסקת. זאת המשפחה שלי, לא שלך וכשאני אומר לך להסתלק מכאן לעזאזל, אתה מסתלק." האנק צבר תאוצה כמו גל שמוכן להתרסק אל הסלעים. קיוויתי שג'ק יוותר, ייקח צעד אחורה וינטרל את המצב. אבל הוא עשה בדיוק את ההפך. "לך תזדיין," אמר ג'ק. וזה היה בדיוק האישור שהאנק חיכה לו.

הוא הרים את האגרוף שלו כמו קשת, מוכן לשחרר את החץ אבל אני התערבתי ותפסתי אותו. תפסתי את מפרק כף היד שלו, ליתר דיוק, וסובבתי אותו מטה לצד גופו. האנק פלט נהמת כאב. אפשר לומר בביטחון שהאנק לא ציפה לזה. וגם ג'ק לא. ההפתעה שברה את המתח של הרגע הטעון. "אנחנו לא עושים את זה כאן," אמרתי.

בדממה שהשתררה לאחר מכן התגברו המלמולים בחדר ההמתנה. תפסתי את המרפקים של שניהם, אחזתי בהם בחוזקה והובלתי אותם מעבר לפינה לעבר המכונות האוטומטיות. הם רבו על משהו שהיה גדול הרבה יותר מהרגע הזה. אבל הרגע הזה היה הדבר היחיד שיכולתי לפתור. "ג'ק, אתה בא איתי," אמרתי. ולפני שהספיק למחות, הוספתי, "כל חדר ההמתנה מסתכל עליך."

"את חושבת שאכפת לי מזה כרגע? אנשים מסתכלים עלי כל הזמן." הפנים שלו היו מתוחות. "אני מבינה, אבל אנחנו צריכים להסתכל על התמונה הגדולה." "אנחנו מדברים כאן על אמא שלי." פניתי אל האנק. "לך תהיה עם ההורים שלך. נתראה בעוד כמה דקות." אבל האנק לא היה צריך לקבל ממני הוראות או רשות.

אחרי שמצמץ לעברי לשנייה אחת במקום לומר מה לעזאזל? הוא הסתובב ויצא בלי להגיד מילה. "אנחנו צריכים למצוא לך חדר שתוכל להתחבא בו," אמרתי לג'ק. "זה מה שניסיתי לעשות," אמר ג'ק בקול מתוח כמו קפיץ. "הוא לא הסכים להגיד לי את מספר החדר." קימטתי את המצח. "למה לא?" "כי הוא מניאק."

בדיוק אז הופיעה חבורה של נערות מתבגרות בקצה הרחוק של המסדרון. מתוך אינסטינקט, הושטתי יד לעורף שלו כדי למשוך את פניו כלפי מטה לכיוון הכתף שלי. "אל תרים את הראש," לחשתי לתוך אוזנו, ופקחתי עין עליהן. "תעמיד פנים שאני מנחמת אותך." ג'ק לא נלחם בי.

הוא רכן כלפי מטה וטמן את פניו בגומחת הצוואר שלי, בעוד אני מחבקת אותו בשתי הזרועות כדי לכסות כמה שיותר ממנו. בדיוק כשהבנות חלפו על פנינו, הרגשתי את הזרועות שלו נכרכות סביבי ומתהדקות. "הי!" לחשתי אחרי שהבנות עברו אותנו. "אמרת להעמיד פנים." הנשימה שלו דגדגה לי את הצוואר. "לא עד כדי כך."

"למען האמת לא צריך להעמיד פנים כל כך. את באמת מנחמת אותי." התנתקתי ממנו כדי לסרוק את המסדרון. פנוי עכשיו בשני הכיוונים. "היה עדיף אם היית פשוט מסתלק מכאן עכשיו," אמרתי. "את בצד של האנק?" "אתה תופיע בכל פינה באינטרנט אם תישאר. אין לך אפילו כובע." לא טעיתי, אבל ג'ק הניד בראשו.

"אני לא הולך מכאן עד שנדע מה המצב של אמא שלי." מקובל עלי. הובלתי אותו לחדר המדרגות. "אתה יכול לחכות כאן? אני אברר איפה היא ואז אעריך את המסלול כדי להביא אותך לשם." "את ממש לא צוחקת." "פשוט תישאר פה. אל תעשה בעיות." אבל כשהתחלתי לצאת מדלת חדר המדרגות, ראיתי את אותה להקה משוטטת של נערות מתבגרות.

הן הסתובבו וחזרו לכיוון שלנו. מה הן עשו כאן בכלל? כשהן יצרו איתי קשר עין, הבנתי שהן מחזיקות את הטלפונים שלהן בהיכון. חמקתי בחזרה לחדר המדרגות, תפסתי את היד של ג'ק ומשכתי אותו מאחורי בזמן שהתחלתי לעלות במדרגות. "נערות מתבגרות רודפות אחרינו," אמרתי ושמתי לב כמה מטופש זה נשמע.

אבל ברצינות לא היה דבר גרוע יותר להפצת הבשורה שסלבריטאי נראה במקום כלשהו מאשר חבורת נערות מתבגרות עם טלפונים. "זוז." בקומה העליונה משכתי אותו למסדרון, ויצאנו לכיוון המעליות. היינו באמצע הדרך אליהן כשראיתי ארון עם השלט ציוד. משכתי את שנינו פנימה, סגרתי את הדלת ונשענתי עליה.

ג'ק הסתכל עלי ועשה את אותו הדבר וגם דחף את עקב נעלי הספורט שלו כנגד הדלת. עמדנו שם ככה, זה לצד זה, מתנשמים, במשך דקה עד ששמתי לב שיש מגבות ומדי חדר ניתוח מקופלים על המדפים. "אני יודעת איך אנחנו מוציאים אותך מכאן," לחשתי. "איך?" "מדי חדר ניתוח."

ג'ק הביט למקום שהצבעתי אליו, אבל בדיוק כשעשה זאת, שמענו את הבנות מבעד לדלת כשהן חלפו לידה. "זה לגמרי היה הוא." "זה לגמרי היה הוא בוודאות." "אבל זאת לא היתה קנדי מונרו." "כן. אפילו לא קרובה." עצרנו את הנשימה, מחכים שהבנות ינסו כל שנייה ללחוץ על הידית. אבל הן לא ניסו. ברגע שהשתרר שקט, זינקתי אל ערימת המדים.

"מה המידה שלך?" לחשתי ואמדתי אותו מלמעלה למטה. "אנחנו אפילו לא יודעים מה קורה עם אמא שלי." אבל בדיוק כשהוא אמר את זה, נשמע צלצול של הודעה מהטלפון שלו. הודעה מהאנק. נראה שעכשיו היה לו את המספר שלו. לא מוצא אותך. אמא בסדר. הם חושבים שהיא מיובשת. אולי ורטיגו. היא מקבלת נוזלים עכשיו. היא במצב הרבה יותר טוב.

מאשפזים אותה הלילה להשגחה. לך הביתה. ג'ק הושיט לי את הטלפון כדי שאקרא. "אה." הוא פלט אנחה עמוקה ועצם את עיניו לרגע. "אז אנחנו כנראה בכל זאת הולכים הביתה." "אתה יודע," אמרתי וציפיתי להיתקל בחומה בצורה כרגיל. "זה באמת יכול לעזור לי אם אני אדע מה קורה ביניכם." אבל הפעם ג'ק הישיר אלי מבט. "האנק שונא אותי כי אני לא דרו.

כי דרו מת ואני נשארתי בחיים." "זה הכול?" שאלתי. "זה הרוב." הרגשתי כמו אנתרופולוגית. ככה זה כשחולקים דברים? האם הרווחתי ממנו קצת שיתוף בכך שהצעתי שיתוף משלי? בכל מקרה הנהנתי, כאילו תמשיך. להפתעתי הוא המשיך. "אני הייתי הטיפש במשפחה דרך אגב. דרו והאנק היו החכמים, אז הם היו מסתובבים יחד ונהנים להיות חכמים יחד.

אני הייתי זה שיש לו הפרעת קשב וריכוז וגם דיסלקציה ודיסגרפיה. כל החבילה." "שום דבר מהדברים האלה לא אומר שאתה טיפש." "מבחינתי, זה כן אמר את זה. וגם מבחינת המורים שלי. אז עשיתי את הקטע של ליצן הכיתה. האנק ודרו הצטיינו בכל מה שעשו וקיבלו ציונים מעולים. ואני... לא." "זה הקטע בינך ובין האנק?" ג'ק נאנח.

"אני תמיד הייתי מחוץ לעניינים. האנק נשאר כאן ונהיה מנהל החווה. דרו הלך לבית ספר לווטרינריה כאן והתחיל לעבוד בקליניקה עם אבא שלי. אני הייתי היחיד שעזב. אני הייתי הכי קרוב לדרו, זה בטוח, כי תמיד הצחקתי אותו. והוא תמיד הצליח לראות שאני טוב בדברים אחרים. הוא היה סוג של אזור חיץ ביני ובין המשפחה. אבל אחרי שהוא מת...

כבר לא היה מי שימלא את התפקיד הזה." הנהנתי. "הוא היה חשוב לך." "אני לא יודע איך להיות במשפחה הזאת בלעדיו." הרגשתי שזה עדיין לא כל הסיפור. אבל זאת היתה התחלה. ואז, כשהבנתי משהו חיובי, אמרתי, "הי! נסעת מעל גשר הלילה! בלי לעצור כדי להקיא." אלה לא היו חדשות בשביל ג'ק. "כן." "זאת התקדמות, נכון?" ג'ק הטה את ראשו.

"בלי לעצור כדי להקיא באותו רגע. הקאתי אחר כך. בשירותים בחדר מיון." אה. הבטתי בו כשעמד שם, נאה כל כך. כמה קל לחשוב שלאנשים אחרים יש חיים קלים. "אבל בכל זאת," הרמתי את האגרוף במחווה של יש. "זמן השהיה. זאת התקדמות." זרקתי לו את המדי