ההמון יצא לרחוב, המלך נכנע וכולם חגגו. מה שקרה אחר כך צריך להדאיג כל מפגין

משהו מוזר קרה לסרטו החדש של פול גרינגראס, "המרד" (The Uprising), בדרכו לאקרנים.

הדיווחים המוקדמים על הסרט הדגישו שמדובר בשחזור ריאליסטי, בסגנון סמי-תיעודי כמקובל אצל גרינגראס, של מרד האיכרים האנגליים שהתרחש בשנת 1381, ושאנדרו גארפילד מגלם בסרט את דמותו הפיקטיבית של איכר, אחד ממנהיגי המרד, הידוע רק בכינוי "החורש" (Ploughman).

אלא שלפני כשלושה שבועות, החליטו מפיצי הסרט בארה"ב להוסיף כותרת משנה תמוהה לשמו של הסרט: עלייתו של רובין הוד. הרשת הייתה כמרקחה: האומנם ביים גרינגראס (עוד) סרט רובין הוד? ואם כן, איך זה מתיישב בדיוק עם העובדה שהאגדות העממיות על שודד הדרכים המיתולוגי מתרחשות כ-200 שנה לפני האירועים שמתאר הסרט?

אין זו הפעם הראשונה שכותרתו המקורית של סרט משתנה כדי להתאימה למה שנתפס כבורותו של הצופה האמריקאי הממוצע. כך, מחזהו המפורסם של אלן בנט, "טירופו של המלך ג'ורג' השלישי" שונה בעיבוד הקולנועי שלו מ-1994 שנעשה בידי ניקולס הייטנר ל"טירופו של המלך ג'ורג'" משום שמפיצי הסרט חששו שהציבור האמריקאי יחשוב שמדובר בסרט שלישי בסדרה.

אלא שבמקרה של "המרד", החיבור לסיפור על רובין הוד לא רק שאינו מתקבל על הדעת מבחינה היסטורית חברת ההפצה הבריטית של הסרט אף פרסמה הודעה לפיה חומרי פרסום העושים שימוש בדמותו או בשמו של רובין הוד לא הופקו ולא אושרו על ידה. עד כאן לגבי מה ש"הגרדיאן" הבריטי כינה "קריסה שיווקית".

נדמה שגורלו של "המרד" נחרץ עוד בטרם ראה אור מקרנה. הדבר המפתיע בסרטו החדש של גרינגראס הוא היישום של סגנונו הלקוח מסרט מעקב דוקומנטרי לסיפור היסטורי שהתרחש במאה ה-14.

סרטיו המוקדמים והמצוינים של גרינגראס התמקדו בשחזור קפדני של סיטואציות אינטנסיביות כמו מאבקם של נוסעי אחד המטוסים שנחטפו ב-11 בספטמבר בחוטפים, שהסתיים בהתרסקותו בשדה פתוח בפנסילבניה ב"טיסה 93" או השתלטותם של פיראטים סומליים על אוניית מכולות דנית ב"קפטן פיליפס". גרינגראס אינו חלוץ בהיבט זה.

כבר בשנת 1964 ביים פיטר ווטקינס הבריטי את "קאלודן" שבו הוא הביא את קורות הקרב המפורסם שנערך בשנת 1746, ובמהלכו הביס הצבא הבריטי את המורדים היעקוביטים, במתכונת של סיקור מלחמתי-חדשותי טלוויזיוני.

סרטו של גרינגראס אומנם אינו כולל ראיונות פיקטיביים כמו הסרט ההוא, אבל הוא בהחלט מתאר את האירועים האלימים באמצעות מצלמה שממש נוכחת בתוכם (הצילום המצוין הוא של פול אולביק רוקסת הנורווגי שכבר עבד עם גרינגראס ב"יולי 22" ששחזר את הטבח במחנה הנוער בנורבגיה, ב-2011). לתשומת לבם של מי שרגישים לדימויים מדממים.

במרכז הסרט ניצבת, כאמור, דמותו של "החורש" (גארפילד) שאיבד את משפחתו במגפה השחורה, ומתפרנס בקושי מאדמתו. עומס המסים שנכפה בעקבות מלחמת מאה השנים ומוכבד על ידי המלך הנער ריצ'רד השני, מביא בסופו של דבר למרד באחד הכפרים שהולך ומתפשט במחוזות השונים.

המורדים מחליטים לצעוד לכיוון לונדון, ולהתעמת עם המלך הצעיר והלא מנוסה לכאורה שמונע על ידי יועציו הנכלוליים, בהם ראש העיר (ג'וני לי מילר). עם הגעתם לבירה, המרד נהפך לאלים כאשר האיכרים שוחטים את הסוחרים הפלמיים בעיר בסצינת טבח המוני גרפית במיוחד.

בפגישתם עם המלך הוא ניאות לתביעותיהם אלא שמה שנדמה תחילה כניצחונם של האיכרים מקבל עד מהרה תפנית מחרידה – לפחות עבור מי שלא טרחו לקרוא את ערך הוויקיפדיה על המרד לפני הצפייה בסרט.

העיסוק הזה בהתנגשות האלימה בין השלטון למחאה עממית מחזיר אותנו אל אחד מסרטיו המוקדמים של גרינגראס, "בלאדי סאנדיי" מ-2002, שתיאר בפרטנות ומשלל נקודות מבט את הצעדה נגד מדיניות המעצר ללא משפט של ממשלת בריטניה, שנערכה בינואר 1972 והסתיימה בשפיכות דמים בעיירה דרי שבצפון אירלנד, לאחר שחיילים בריטים פתחו באש על המפגינים.

"המרד", לעומת זאת, מציג נרטיב מסורתי יותר, בעיקר משום שהוא מתמקד בדמות אחת, זו של "החורש", ואינו נע בין דמויות ופרספקטיבות שונות על אותו אירוע – תנועה שהעניקה גם ל"טיסה 93" את האפקטיביות הדרמטית שלו.

מבחינה זו, דמותו ההרואית של החורש, שממדיה הטראגיים והאנושיים נותרים מוצנעים למדי, מזכירה קצת את ג'ייסון בורן של ימי הביניים (גרינגראס, כזכור, ביים שלושה מסרטי הסדרה בכיכובו של מאט דיימון). דמותו של "החורש" היא אומנם פיקטיבית, אבל דמויות אחרות בסרט, כמקובל אצל גרינגראס, נטועות במציאות ההיסטורית.

כאלה הם ווט טיילר (קוסמו ג'רוויס) והכומר הלוחם ג'ון בול (ג'יימי בל) שאכן נמנו עם מנהיגי המרד. באמצעות "החורש" מבקש גרינגראס לאמץ מבט מלמטה על האירוע ההיסטורי, דרך עיניו של אדם מן השורה – אלא שהבחירה באנדרו גארפילד מקשה במידת מה על האלמוניות הזאת.

גארפילד נושא עמו פרסונה קולנועית מזוהה של גיבור אידיאליסטי ובעל שיעור קומה מוסרי, מספיידרמן ועד דזמונד דוס ב"הסרבן", וזו הופכת את "החורש" מלכתחילה לדמות שקשה לראות בה סתם עוד איכר אלמוני. עם זאת, הופעתו (כמו של כל שאר השחקנים) מעניקה לסרט נוכחות רגשית מיידית וסוחפת.

קשה שלא לזהות בסרט התייחסויות אקטואליות, בעיקר כשחושבים על המונים במקומות שונים בעולם היוצאים כנגד העריצות השלטונית.

סגנונו הריאליסטי של הסרט היה יוצא אולי נשכר יותר אילו אימץ משהו מאסתטיקת הסמארטפון שליוותה וממשיכה ללוות מחאות כאלה סצינות ההמונים הכובשים את רחובות לונדון, המצולמות ממבט-העל של רחפן, נדמות קצת זרות לסגנונו של גרינגראס. עם זאת, כוחו של הסרט טמון גם בסירובו להתענג על צדקתם המוסרית של האיכרים.

אדרבא, הוא מדגיש את האכזריות וההתלהבות שלהם מהדם המוקז ומעריפת ראשיהם של בכירי השלטון. גם מחאה הנולדת מתוך עוול מוצדק, אומר גרינגראס, אינה מחוסנת מפני הפיכתה לאלימות אכזרית וחסרת הבחנה.

"המרד" מגיע לשיאו במערכה האחרונה, שבה מייצר גרינגראס סיטואציה מותחת עבור כל מי שאינו מכיר את השתלשלותו של האירוע ההיסטורי (האם אירוע היסטורי מצריך אזהרת ספוילר? זו כבר שאלה מעניינת בפני עצמה).

בנקודה זו גם עוברת לקדמת הבמה דמות שעד אז הייתה שולית למדי – לבלר צעיר (סקיי יאנג), שמוצא עצמו, בדרך טרגית, ממלא תפקיד משמעותי בהרבה מזה שנדמה היה כי הסיפור הועיד לו.

שבחים מגיעים גם לוודי נורמן הצעיר בתפקיד המלך ריצ'רד השני, שמתגלה כצעיר ממולח, כמעט בן זמננו, שאינו סר ממרותה של אמו דינמיקה משפחתית שנשמעת מוכרת באופן מטריד.