הנערה מח'ומיין - החלק האחרון

החלקים הקודמים של הספר: הנערה מח'ומיין - חלק ראשון הנערה מח'ומיין - חלק שני הנערה מח'ומיין - חלק שלישי הנערה מח'ומיין - חלק רביעי הנערה מח'ומיין - חלק חמישי הנערה מח'ומיין - חלק שישי הנערה מח'ומיין - חלק שביעי הנערה מח'ומיין - חלק שמיני הנערה מח'ומיין - חלק תשיעי הנערה מח'ומיין - חלק עשירי 49.

וידה התעקשה להגיע לקיבוץ בשמלתה היפה ביותר שמלה ורודה עם רקמת מגן דוד בחזיתה שערה השחור הארוך פזור ומתוח בקשת ומאוזניה משתלשלים אשכולות ענבים מזהב. תמר ידעה שכל המאמץ מיותר אבל הניחה לה עד שיגיעו לקיבוץ ורק עטפה אותה בסוודר הצמר. בקיבוץ, כצפוי, הוסרה השמלה, הוסרו העגילים והוסר שמה: וידה נהייתה רקפת.

לו יכלה רקפת לתרגם את הרגשתה למילים, היתה אומרת בבירור: הפשטתם לי את הזהות. אבל היא לא ידעה לתרגם, רק מיששה את תנוכי אוזניה העירומים והראתה את פניה המצוברחות לכולם: למטפלות, למורה, לילדות, לילדים ולתמר. חלף שבוע, חלפו שבועיים, עד שיום אחד מצאה מה להגיד לתמר: "אני לא אני. אני רוצה להיות אני. אני רוצה הביתה."

תמר חשה צריבה בלבה. היא הקיפה בזרועותיה את גופה הצנום של אחותה בת השבע ואימצה אל לבה את הכאב שעלה מן המילים. "אני כל כך שמחה שאת מדברת, רקפת." "אל תקראי לי רקפת," הזעיפה הילדה פנים והדפה אותה לאחור. "אני וידה. לא רוצה רקפת. רוצה וידה. ואני רוצה את השמלה שלי ואת העגילים שלי ואת האוכל שלי. ואני רוצה הביתה."

גוש חמלה התהדק בגרונה של תמר. כיצד תסביר לילדה שאין לה מה לקבל בבית? כיצד תסביר לה שהיא מבקשת את טובתה ואת טובת ההורים בסדר הזה? "את יודעת, וידה יקרה שלי," אמרה בקול קליל יותר, "כשבאתי לקיבוץ גם לי היה קשה בהתחלה. גם אני לבשתי את השמלה החדשה שביבי מורברי תפרה לי, והחברה שלי הסבירה לי שכדאי לי ללבוש את מה שכולם לובשים.

גם לי החליפו את השם, ונהיד נהפכה לתמר. גם אני לא אהבתי את האוכל. את תראי שלאט לאט תתרגלי ותגלי שיש כאן דברים טובים, שכל השינוי הזה הוא לטובתך. את תלמדי מהר מאוד לדבר עברית, יהיו לך חברות חדשות ואת לא תהיי לבד. כאן המקום נקי ומסודר, יש סדר יום ואין בלגן. יש אוכל, יש משחקים, שירים והצגות." "אבל אני לא רוצה."

"מה את לא רוצה?" "אני לא רוצה דברים חדשים. אני לא רוצה סדר וניקיון. אני רוצה את אבא ואמא ופארוך ושמסי ואבנר." "זה טוב שיש סדר וניקיון. את תהיי יותר בריאה ופחות חולה." "אבל אני רוצה להיות חולה, כי אז אמא מטפלת בי. למה את לוקחת אותי מאמא ואבא? לכל הילדים יש אבא ואמא." היא שרבבה את שפתה התחתונה בהבעה פגועה.

"וידה שלי, אל תדאגי, עוֹמְרֶם, חיים שלי, אף אחד לא לוקח אותך מאבא ואמא. אנחנו נבקר אצלם בחגים ובחופשות. עשו לך מבחן ואמרו שאת ילדה חכמה ואת תלמדי בכיתה ב'. אבא ואמא יהיו גאים בך, כי את תהיי תלמידה טובה. בואי, מתוקה, נשטוף את הפנים ונלך לחדר האוכל." "נהיד, למה את לא אוכלת איתנו?" "כי אני אוכלת עם הגדולים.

כשתגיעי לכיתה ז' גם את תאכלי בחדר האוכל של הגדולים." ••• בקשותיה של תמר ללוות את אחותה לאורך כל היום נענו בשלילה. "צריך לתת לילדה להתמודד," פסקה יעל המטפלת והוסיפה, "אם תתלווי אליה, היא תזדקק תמיד למקל העזר."

היא הבינה את ההיגיון העומד מאחורי ההחלטה העריצה ועקבה בהיחבא אחר אחותה, אחר ארשת הנכאים הנשקפת מפניה, והתייסרה בייסורי קליטתה. באחד הלילות הגיעה תמר לחדר הילדים להיפרד ממנה לפני השינה. המטפלת קראה לילדים שיר על סוס דל ורזה, נפול חזה. תמר לחשה באוזני אחותה את השיר בפרסית, ובעיניהן התלכדו דמעות אחיות.

לראשונה הרחיקה רקפת את החמלה מעצמה והעניקה אותה לסוס המדובלל. תמר מחתה את עיניהן ונשקה לאחותה. למחרת הגיעה אל אחותה בשעה מאוחרת יותר. רקפת שכבה במיטתה בתנוחה עוברית, גבה מופנה אל חבריה לחדר. ליד המיטה הקרובה עמדה צלילה, אמה של נאווה, והעוותה פנים כלפי רקפת. היא דיברה ביידיש עם המטפלת יעל. תמר הבינה את רוח הדברים.

די היה בשפת הגוף של צלילה. חרש ניגשה לאחותה. ציפית הכרית שמתחת לראשה היתה מוכתמת בעיגולים, חלקם יבשים וחלקם לחים, סימנים טריים של הריור האחרון. בחמיצות לב החליקה בידה על כתפה של אחותה, שקפצה עליה בשמחה. "שבי רגע," לחשה באוזנה וחילצה את ידיה מצווארה.

היא תלשה את הציפית מהכרית, נופפה בידה כלפי שתי הנשים, שמפניהן נשקפה תדהמה, נתנה בהן עיניים רושפות ואמרה נחרצות: "במקום להיגעל מהריר שעל הציפית ולרכל ליד הילדה על דברים שאינם תלויים בה, אפשר להחליף את הציפית. נכון, יעל?" נראה שיעל איבדה את יכולת הדיבור. "ומה את אומרת, גברת צלילה העדינה?

מה את היית עושה אם נאווה שלך היתה מריירת? גם אז היית מקמטת את הפנים המכוערות שלך ומרכלת על זה ביידיש עם יעל?" נראה שגם כושר הדיבור של צלילה, ביידיש ובעברית, יצא להפוגה. אך כושר הדיבור של תמר היה בשיאו. "כשנאווה שלך חלתה באבעבועות רוח, היא הדביקה את כל החדר ואף אחד לא פצה פה, כי היא באמת לא אשמה.

היא לא הזמינה את האבעבועות, הן באו מעצמן. כמו הרוק של רקפת, שלא בא בהזמנה. אבל הוא לא נושך והוא גם לא מידבק כמו האבעבועות." כיוון שהדממה נמשכה, גם תמר המשיכה, "שאלתי אותך מה. את. היית. עושה. אם אין לך תשובה, אני אגיד לך מה את היית עושה: את היית מסתירה את הבושה. שלא יראו. שלא ידעו.

כמו שאת מסתירה את מה שאת עושה עם צורי, שבעלך לא ידע, שאחרים לא ידעו. אבל אי אפשר להסתיר את הרוק שנוזל מהפה, כמו שאי אפשר להסתיר לאורך זמן את הפוצי מוצי שאת עושה עם צורי." פניה של צלילה התכסו חיוורון. עיניה ביקשו מתמר לשתוק, אך היא סירבה להיענות. "למה את כל כך מופתעת? אנחנו בקיבוץ.

את לא יודעת שאין פה מקום אחד שאפשר להסתיר בו סודות? את לא יודעת שהקיבוץ הוא משפחה אחת גדולה ושהחיים הפרטיים של כל אחד שייכים לכולם? שכולנו בעצם אנשים ציבוריים כאן? לכולם יש עיניים, לכולם יש אוזניים, לכולם יש פה. וכולם מביעים את דעתם ומותחים ביקורת על כולם.

אבל אל דאגה, הקיבוץ מקבל בהבנה ובפתיחות את הקשר שלך מחוץ לנישואים, כל עוד את ממשיכה לגור עם בעלך. רק עלינו, הצעירים, אוסרים לקיים חיי מין." כיוון שצליל קולה של צלילה טרם נשמע, המשיכה תמר, "את יודעת, אותי מגעילה ההתנהגות שלך יותר מאשר הרוק שנוזל מהפה של אחותי." רקפת הפנתה פנים מוטרדות אל אחותה. תמר ליטפה את ראשה.

"הכול בסדר, רקפת, הכול בסדר," לחשה וכיסתה את ראשה בנשיקות רכות. "אני... הולכת..." גמגמה צלילה ודידתה לעבר הדלת. "להביא ציפית חדשה. שלא יראו." 50. תינוקות עד גיל שנה, שמתחילים את ההיכרות עם עצמם ועם סביבתם, הם לא רק אלה הראויים ביותר לעזרה, אלא גם היצורים החמודים ביותר על פני האדמה.

כך קבעה תמר, ששובצה לעבודה כעוזרת בבית התינוקות, שם היתה העבודה מרובה. אמנם היא לא השתוותה לעומס שהוטל עליה בשירות בניר עוז, אבל כאזרחית וכחברת הקיבוץ, קיבלה את התפיסה הרווחת כי העבודה בבית הילדים היא המטלה הקשה ביותר והוסיפה: "כגודל הקושי גודל הסיפוק." לאחר ימי ההדרכה היא הסתערה על התפקיד בהשתוקקות ניכרת.

קיפול כביסה, האכלה, החלפת חיתולים, ניקיון, שיר לפני השינה כל אלה נהפכו לחלק בלתי נפרד מסדר יומה. מאז שחרורה מהצבא ניתנה לה האפשרות לעבור לצריף שאותו חולקות שתי בנות משוחררות, אבל היא העדיפה בשלב זה להמשיך להתגורר אצל הוריה המאמצים.

אחותה רקפת הפגינה כישורי הסתגלות בלתי צפויים היא אומצה על ידי זוג הורים חביבים, עדה ואיציק, ואיתם בילתה שעתיים וחצי ביום, בשעות אחר הצהריים, ככל ילדי הקיבוץ. היא התערתה בחברת הילדים וכילדה ממושמעת שלומדת היטב, מצאה נוסחה מנצחת אל לבם של חבריה, ילדי הקיבוץ: עזרה בשיעורי הבית בחשבון. כך קנתה את אהדתם.

גם מהאוכל הקיבוצי לא נרתעה עוד. אדרבה, מלבד הארוחות הקבועות דאגה להאבסה עצמית חסרת רסן בכל עת מעתות היום. התוצאה ניכרה לעין, וממדיה הלכו ותפחו. תמר עשתה מאמצים לריסון התיאבון של אחותה, אך ללא הצלחה יתרה. בחגיגת יום הולדתה השמיני, בין הפרחת הבלונים לזלילת העוגה, פיזרה רקפת ניצוצות שמחה לכל עבר.

כתמי האודם שפרחו בלחייה הרטיטו את לבה של תמר. מי כמוה ידעה שבבית בח'ומיין לא זכתה אחותה בחגיגת יום הולדת. הנה עוד מתנה יקרת ערך הנזקפת לזכותו של הקיבוץ, אמרה לעצמה. היא הרגישה כי רקפת מוחלת לה, אבל על דבר אחד לא היתה מחילה בלבה: "לקחו לי את העגילים שלי.

אני רוצה את העגילים," נהגה להזכיר מפעם לפעם, ולאחר התזכורת עברה לסדר היום, כאילו לא אמרה דבר. מהבכי שכחה כליל. ••• גם אליהו השתחרר מהצבא ונהיה אזרח. "תמר," שאל באחד הערבים הנדירים שבהם נעתרה להזמנתו וניאותה להתפנות מעיסוקיה ולבלות איתו את הערב בהליכה שלובת ידיים במשעולי הקיבוץ, "איך את רואה את החיים בקיבוץ?"

היא נעצה בו מבט מופתע. "אז אנחנו הולכים לדבר הערב על אידיאולוגיה?" "תעזבי אותך מאידיאולוגיה," השיב, ואצבעותיו התהדקו על ידה. "את הרי רואה שמכוונים אותנו לבנות את החיים שלנו בקיבוץ, והלחץ עכשיו גדול מתמיד, כי השתחררנו מהצבא ואנחנו עומדים לפני ההחלטה החשובה ביותר שלנו, איפה לחיות. עני לי בכנות, את מרוצה מהחיים כאן?

את מרגישה שאת מממשת את עצמך? זאת סביבת המגורים שהיית בוחרת לסיים בה את חייך?" "אני בקושי מתחילה את חיי," צחקה, "איך קפצת פתאום לסיום?" "את כל כך השתנית. פעם היית מבינה אותי. הייתי מתחיל לומר משהו, ואת היית תופסת. היום אני צריך להסביר את עצמי, וגם אז אני לא בטוח שאת מבינה. אני לא יודע מה נפל עלייך."

אתה לא הראשון שאומר לי שהשתניתי, חשבה בלבה. אמרו לי את זה יעקב ומוישיק, ועכשיו תורך. היא חילצה את ידה מידו. "גם הגיל השתנה. אנחנו לא נשארים