כמה זמן תחיו? חפשו את התשובה כבר ברחם

רפואת אריכות הימים הפכה בשנים האחרונות לאחד התחומים המדוברים בעולם הבריאות. בדיקות גיל ביולוגי, שעונים אפיגנטיים, תרופות ניסיוניות ושינויים באורח החיים מבטיחים לזהות את קצב ההזדקנות, להאט אותו ואולי אף לדחות חלק מהמחלות שמופיעות בגיל מבוגר.

אלא שרוב המאמצים האלה מתחילים רק בגיל 40, 50 או 60, לאחר שעשרות שנים של שינויים ונזקים כבר הצטברו בגוף. כעת מציעה קבוצת חוקרים בינלאומית לשנות לחלוטין את נקודת הפתיחה.

במאמר חדש שפורסם בסוף השבוע בכתב העת Nature Health טוענים החוקרים כי ייתכן שכדי להשפיע באמת על מסלול ההזדקנות, הרפואה צריכה להתחיל לעקוב אחריו הרבה קודם. כמה קודם? כבר לפני ההיריון, במהלך ההתפתחות ברחם ובשנות החיים הראשונות.

על המאמר חתומים כמה מהשמות הבולטים בחקר ההזדקנות והרפואה המונעת, ובהם פרופ' ציפי שטראוס מבית החולים לילדים ספרא ומרכז הלונג'ביטי בשיבא, פרופ' סטיב הורבאת, מחלוצי השעונים האפיגנטיים, פרופ' בריאן קנדי, פרופ' תומס רנדו ופרופ' אוולין בישוף.

הם הכריזו על הקמת Prosper, קונסורציום בינלאומי שנועד לחקור את ההזדקנות כמסלול שמתחיל בשלבים המוקדמים ביותר של החיים ונמשך עד הבגרות. להתחיל הרבה לפני גיל 50 עבור פרופ' שטראוס, מנהלת תחום הלונג'ביטי בשיבא, החיבור בין שני העולמות נולד מתוך פער בולט.

בעוד רפואת הילדים עוקבת מקרוב אחר הגדילה וההתפתחות בתחילת החיים, רפואת אריכות הימים נוהגת להיכנס לתמונה רק עשרות שנים מאוחר יותר. "תחום הלונג'ביטי פרץ לתודעה בעשור האחרון, ובעיקר בשנתיים האחרונות, אבל ההתמקדות הייתה בגילים מבוגרים", היא מסבירה.

"זה התחיל בגילי 60-50, ירד קצת לגיל 40, ויש דיונים אפילו על גיל 35, אבל כמעט שלא הייתה הסתכלות מעבר לזה". מבחינתה, החיבור בין רפואת הילדים לבין חקר אריכות הימים כמעט מתבקש. "אני 25 שנה רופאת ילדים ופגים ומנהלת מחלקה. יום בשבוע אני בפגייה, עדיין עושה כוננויות ופעילה בתחום", היא מספרת.

"באחד מכנסי הלונג'ביטי ביקשו ממני לדבר על לונג'ביטי ברפואת ילדים. ממה שאני יודעת, אני רופאת הילדים היחידה בתחום. זה נתן לי אופציה להסתכל על המחקרים ועל מה שאנחנו יודעים בתחום בראייה קצת אחרת". ההסתכלות הזאת, למעשה, הובילה את פרופ' שטראוס לבחון מחדש כיצד תחילת החיים עשויה להשפיע על תהליך ההזדקנות.

"מה שאנחנו יודעים, אבל לא היה לזה תרגום מספק, הוא שיש מחקרים בעולם שמסתכלים על הנושא של גילים אפיגנטיים ושינויי מתילציה (שינוי כימי ב-DNA שמשפיע על פעילות הגנים) שקורים כבר ברחם", היא אומרת. "זה משהו שכבר קיים מתחילת שנות האלפיים". אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי שחל בהבנת התחום נוגעת לתינוקות שנולדו קטנים לגיל ההיריון.

בעבר, המטרה הייתה לעודד אותם להשלים במהירות את פערי המשקל באמצעות תזונה עתירת קלוריות. העלייה המהירה במשקל נחשבה בדרך כלל להצלחה טיפולית. רק בהמשך החלו החוקרים לבחון אם גם לקצב העלייה עלול להיות מחיר בריאותי ארוך טווח. "ידוע שלילודים לאימהות עם סוכרת הריונית יש סיכוי גבוה לפתח סוכרת והשמנה בהמשך החיים.

אנחנו גם יודעים שתינוקות לאימהות עם לחץ דם גבוה בהיריון יש סיכון מוגבר לפתח יתר לחץ דם בהמשך החיים. הנתונים מוכרים לנו אך ההסתכלות היא שונה. לא חשבנו במושגי לונג'ביטי" "היינו מעמיסים עליהם המון קלוריות כדי שיוכלו להדביק את הפער", אומרת פרופ' שטראוס, "כולם שמחו שהתינוק הגיע למשקל תקין, הרי הורים אוהבים תינוקות שמנמנים.

רק מאוחר יותר נמצא כי יש שינויים ברמה הגנטית שגורמים לאותם תינוקות אחר כך לתסמונת מטבולית, כשאותם תינוקות פיתחו 30 שנה אחר כך לחץ דם, סוכרת ובעיות קרדיווסקולריות". אך זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות. הקשר האפשרי בין תנאי תחילת החיים לבריאות העתידית אינו מוגבל לתזונת התינוק.

מצבה הבריאותי של האם במהלך ההיריון עשוי אף הוא להשפיע על הסיכון של הילד לפתח מחלות בהמשך חייו. "ידוע שלילודים לאימהות עם סוכרת הריונית יש סיכוי גבוה לפתח סוכרת והשמנה בהמשך החיים", ממשיכה פרופ' שטראוס.

"אנחנו גם יודעים שתינוקות לאימהות עם לחץ דם גבוה בהיריון ( פרה-אקלמפסיה - רעלת היריון) יש סיכון מוגבר לפתח יתר לחץ דם בהמשך החיים. הנתונים מוכרים לנו, אך ההסתכלות היא שונה".

מכאן עולה השאלה המרכזית שהובילה להקמת הקונסורציום: האם ניתן לזהות כבר בראשית החיים מסלול שמעלה את הסיכון למחלות, ולהתערב בו לפני שהן מופיעות בבגרות? "פה בעצם אנחנו קובעים את המסלול, מה יהיה בעוד 30-20 שנה", אומרת פרופ' שטראוס.

"אני ושותפתי להקמת הקונסורציום, פרופ' אוולין בישוף, גייסנו למהלך את מיטב המומחים הבינלאומיים בתחומים השונים, ובהם גינקולוגים, נאונטולוגים וכמובן מומחי לונג'ביטי, כמו פרופ' סטיב הורבאת'. כל מי שדיברנו איתו והצגנו לו את הדברים ראה והבין את החשיבות של הסתכלות על לונג'ביטי כבר מגיל צעיר".

החותם שמופיע כבר בלידה עד כה, חלק גדול מהידע בתחום התבסס, כאמור, על מעקבים ארוכי שנים: חוקרים בחנו תינוקות וילדים, ולאחר עשרות שנים בדקו מי מהם פיתח מחלות מטבוליות. אלא שבשנים האחרונות התפתחות השעונים האפיגנטיים מאפשרת לחוקרים לבחון אם תנאי ההיריון והחיים המוקדמים משאירים חותם שניתן למדוד ברמה הביולוגית.

"למשל, מחקרים מקוריאה בדקו ממש לאחר הלידה את הגיל האפיגנטי של תינוקות של אימהות שאכלו תזונה בריאה עם מספיק ויטמין D ואומגה 3 וכדומה, ומצאו כי הם בעלי גיל ביולוגי תואם או צעיר יותר לגילם", מספרת פרופ' שטראוס, "וזאת לעומת נשים שהיו עם תזונה פחות בריאה, שכללה ג'אנק פוד ואוכל מעובד, שילדיהן היו עם גיל מתקדם יותר בכמה חודשים.

וזה ממש בלידה". תחום נוסף שנבדק הוא השינה בשנות החיים הראשונות. מעבר לחשיבותה להתפתחות המוח ולתפקוד הילד בהווה, מחקרים מנסים להבין אם הרגלי שינה מוקדמים מותירים גם חותם ביולוגי ארוך טווח. "שינה היא דבר מאוד קריטי", מסכימה פרופ' שטראוס. "כל הנושא של הקצב הצירקדי.

הרי רק סביב 4-3 חודשים השעון הצירקדי (השעון הביולוגי היומי שמווסת בין היתר שינה וערות) מתבסס ליום ולילה, וזה שלב מאוד חשוב גם בהתפתחות וגם בשינויים אפיגנטיים. למשל, בילדים מתחת לגיל ארבע שישנים פחות מעשר שעות, ראו שיש יותר נטייה להשמנה ולסוכרת, יותר מחלות מטבוליות ויותר הפרעות קשב.

בנוסף, מחקרים גם הראו שהפרעות שינה בתינוקות וילדים משפיעות על מערכת החיסון וההתפתחות המוחית". גם הנתונים הפשוטים לכאורה שנאספים במהלך הילדות עשויים לקבל משמעות חדשה כאשר בוחנים אותם לאורך שנים. אחת הדוגמאות היא מדד ה-BMI. בשנה הראשונה לחיים הוא עולה באופן טבעי, ובהמשך יורד עם תהליך הגביהה.

לאחר מכן, בערך בגילי שש-שבע, מתרחשת עלייה מחודשת. "יש מחקרים שראו שילד שעולה לפני גיל שש או שבע, יחלה בעתיד ביותר מחלות מטבוליות", אומרת פרופ' שטראוס. "יש הרבה מחקרים ועבודות מאוד נקודתיים של מעקבים מגיל ינקות עד גיל 30, אפילו 40". "אם תסתכל על טיפות חלב, בשנתיים וחצי הראשונות של החיים, יש מעקבים מאוד מדויקים.

אחרי זה יש בדיקה בגיל שש, שמונה, חיסונים וקצת התבגרות מוקדמת, וזהו, אין שום מעקב" אלא שכיום קיימת בעיה. לפי שעה, המעקב הרפואי אחר ילדים אינו בנוי כדי לחבר בין הממצאים האלה לבין בריאותם של הילדים עשרות שנים מאוחר יותר. המעקב אחר ההיריון והתינוק צפוף יחסית בתחילת הדרך, אך הוא מתמקד בעיקר במצבו ובהתפתחותו של הילד בהווה.

"אם תסתכל על טיפות חלב, מתמקדים בנושא ההתפתחותי ומעקב אחר גדילה, בכל נקודות הציון. במה שאנחנו קוראים אלף הימים הראשונים, השנתיים וחצי הראשונות של החיים, יש מעקבים מאוד מדויקים. אחרי זה יש בדיקה בגיל שש, שמונה, חיסונים וקצת התבגרות מוקדמת, וזהו, אין שום מעקב", מציינת פרופ' שטראוס.

אלא שהפער, לדבריה, אינו מסתכם רק בכך שהמעקב נעשה מרווח יותר ככל שהילד גדל. גם כאשר נאסף מידע חשוב במהלך ההיריון, הינקות והילדות, הוא אינו תמיד מתחבר למסלול רפואי אחד שנמשך לאורך החיים.

"אני ורופאי ילדים כמותי הכרנו את ההשפעות של חלק מהתהליכים על המשך החיים, אך לא חשבנו על כך במושגי הזדקנות, או הבנו את השינויים בקוד הגנטי שיכולים להשפיע על איכות החיים בהמשך. אנחנו מטפלים רק בילדים ונעצרים בגיל 18 לערך.

גינקולוגים מטפלים באישה בלבד למרות ההשפעות על התינוק, ופנימאים מסתכלים על ההווה בלי מחשבה על מה שהיה בילדות". את החלוקה הזאת מבקש הקונסורציום להחליף בהסתכלות רציפה ורב-מערכתית, שמחברת בין ההיריון, הילדות, הבגרות וההזדקנות.

"בגלל זה יושבים ביחד הגינקולוגים, רופאי הילדים, רופאי הלונג'ביטי, מומחים מבריאות הציבור ומומחים באלגוריתמיקה, ומסתכלים על כל זה עם תובנות רבות ממדים", אומרת פרופ' שטראוס. למצות את הפוטנציאל אחד המושגים שהקונסורציום מבקש לקדם הוא Peakspan, נקודת השיא שאליה מגיע האדם מבחינת תפקודו הגופני, המטבולי והקוגניטיבי.

בעוד שיח הלונג'ביטי מתמקד בדרך כלל בשימור התפקוד בגיל מבוגר, כאן השאלה מתחילה מוקדם יותר: האם כל ילד מצליח בכלל להגיע למלוא הפוטנציאל התפקודי שלו? "נקודת השיא של כל אדם היא מאוד אינדיבידואלית", מסבירה פרופ' שטראוס.

"המטרה שלנו היא להבין באילו מערכות אנחנו יכולים להביא אותו לאן שהוא צריך להיות, כי בסוף תינוק או ילד אמור להגיע לשיא שלו ולמנוע את אותן ירידות. זה אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות לו איזושהי ולידציה".

ההנחה שמאחורי המהלך היא שהתערבות בשלב שבו הגוף עדיין גדל ומתפתח עשויה להיות משמעותית יותר מהתערבות שמתחילה רק לאחר עשרות שנות חיים. ילדים אינם מבוגרים קטנים: המערכות שלהם נמצאות בתהליך מתמיד של הבשלה,