בדצמבר 1977, כמה שבועות אחרי שאנואר סאדאת ירד במדרגות המטוס בנתב"ג והפך את המזרח התיכון על הראש, עמדה עיתונאית ישראלית לבושה לבן, עם אפרו של תלתלים ג'ינג'יים, באחד הארמונות הנשיאותיים בקהיר.

האירוע היה קבלת פנים לכבוד מזכיר המדינה האמריקאי, ההזמנה הושגה "בדרך לא דרך", ותמר גולן, כתבת "מעריב" שהגיעה למצרים לפני כל עיתונאי ישראלי אחר הודות לאזרחות האנגלית שלה, סקרה את החדר: חוסני מובארק, פיליפ חביב, כל הפרצופים המוכרים מהעיתון ומהטלוויזיה.

ואז שגריר ארצות הברית פנה אליה והציע לערוך לה היכרות עם "שר המלחמה" המצרי, הגנרל אל-גמאסי. מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי, האיש שתכנן את צליחת תעלת סואץ בתחילת מלחמת יום הכיפורים ועמד כעת בראש הצבא המצרי, לחץ את ידה.

אלא שהחשדנות הראשונית התחלפה, מתברר, בניצוצות של תשוקה: גמאסי וגולן התאהבו זה בזו, התאהבות מסוכנת עד כדי כך שהעיתונאי אהוד יערי, ששהה גם הוא במצרים באותה תקופה, לקח על עצמו את התפקיד כפוי הטובה לשמרטף על השניים כשהם ישבו בבתי קפה, ולשמור שלא יחזיקו ידיים.

"עשיתי את זה בהתנדבות", הוא מספר בסרט הדוקו "האישה בלבן" (שישודר בכאן מחר, שבת, 22:10), שמנסה לפצח את דמותה של גולן, "אם כי זה לא היה נעים לי". הרומן נמשך שנים, כשבשלב מסוים מצאה את דרכה שמלת אירוסים אל ארון הבגדים של גולן. אבל עוד לפני שהגיעו לכדי המעמד - הקשר ביניהם הסתיים.

"זה סיפור מאוד מאוד עסיסי", אומרת עמנואל מאייר, שביימה והפיקה את "האישה בלבן", זוכה פרס הסרט הטוב ביותר ופרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב האחרון. "נזהרתי עם כמה אני שמה עליו פוקוס, כי יכולתי לשקוע בו המון. נעמי חזן (אחת המרואיינות בסרט, ס"ש) אומרת שזה לא היה קשר תמים.

שניהם השתמשו בקשרים אחד של השני כדי לקדם את האינטרסים שלהם. ובכל זאת, זה סיפור שמפעיל את המוח בצורה בלתי רגילה, והוא כמעט לא יאומן היום". על הנייר, גולן הייתה עיתונאית.

בפועל, קשה למצוא לה הגדרה שלא תישמע כמו תקציר של סדרת ריגול: היא פעלה מאחורי הקלעים כסוכנת עצמאית, החליקה פינות חדות ובנתה אמון וקשרים אישיים שסללו את הדרך במקומות בהם חליפות ופרוטוקולים נוקשים נתקעו.

היא הפכה את הטרגדיות האישיות שלה למנוע בלתי נלאה לטובת מגעים שיובילו לשלום, ולמרות שמעולם לא החזיקה בתפקיד רשמי בצוות משא ומתן או חתמה על הסכם, היה לה תפקיד משמעותי בהסכמי השלום של ישראל עם מצרים ובפתיחת ערוצי תקשורת ראשוניים עם אש"ף.

היא נמנתה עם מייסדי קיבוץ להב אבל הלב של גולן היה באפריקה, עד שבשלב כלשהו שאר הגוף הדביק את הפער. היא נחתה בקונגו בשנים שהיבשת בערה ושימשה עיתונאית עבור "מעריב" וה-BBC, הרגיזה את הדיקטטור מובוטו ונמלטה משם בעקבות הרעלה.

מניגריה היא גורשה אחרי רומן עם שגריר ניגרי מוסלמי ("המילה 'גירוש' דרמטית מדי", תיקנה בריאיון לטלוויזיה, "זו הייתה אי-הבנה") בחוף השנהב היא יצרה קשרים חמים עם הנשיא פליקס הופואה-בואני, שכינה אותה "בתי".

כשמדינות אפריקה ניתקו את היחסים עם ישראל אחרי מלחמת יום כיפור היא עברה לפריז, ושם, בסלון שלה ברחוב לוריסטון, נרקמו הערוצים שהובילו את רבין בפאה ובמשקפיים לארמון מלך מרוקו, ומשם, בעקיפין, לנאום של סאדאת בכנסת.

באמצע שנות ה-90 היא קיבלה סוף סוף תואר רשמי - שגרירת ישראל הראשונה באנגולה, בעיצומה של מלחמת אזרחים - ובגיל 70, כשחזרה ללהב, הקימה את המרכז הראשון בישראל ללימודי אפריקה, באוניברסיטת בן גוריון. אבל הרזומה הזה מפספס את העיקר.

הנישה שגולן יצרה לעצמה לא הופיעה בשום תקן של משרד החוץ: אישה אחת, לבד, מעזה ומצליחה באמצעות כישורים רגשיים וחברתיים לקדם מהלכים דיפלומטיים. אחד המרואיינים מכנה אותה "סופר-קיסינג'ר, אבל בלי סמכות ובלי כלום", וכיאה לגיבורה נטולת תקן, ההיסטוריה פשוט לא רשמה אותה.

בערימות המסמכים על הסכם השלום עם מצרים השם תמר גולן לא מופיע אפילו פעם אחת. "הרגשתי שאני בונה פאזל שאף פעם לא היה קיים" מאייר מעולם לא תכננה לעשות סרט על תמר גולן. ב-2010 היא הייתה קולנוענית, מלהקת (שלימים תזכה בפרס אופיר על "סינמה סבאיא") ויוצרת דוקו שכבר שנים מתעדת משפחה של מהגרי עבודה מחוף השנהב עם סיפור מורכב.

במקביל לצילומים, מאייר ליקטה סירובים מכל גוף מימון אפשרי ("יש לנו כבר סיפור על פליט, לא צריך"). אבא שלה המליץ לה להתייעץ עם מומחית לאפריקה מבן-גוריון שאולי תעזור לה עם קשרים בחוף השנהב, ומאייר הרימה טלפון. השיחה נמשכה עשר דקות, ובסופה מאייר הבינה שהיא לא באמת זקוקה לקשרים בחוף השנהב.

"היא אמרה לי: 'את חייבת לעשות את הסרט הזה, הוא יהיה מטורף, הוא יהיה מדהים, אני אעזור לך בהכול'', היא נזכרת. "אישה זרה, בת 78, כריזמטית מאוד, שאין לי שום קשר אליה. סיימתי את השיחה והרגשתי שקיבלתי מתנה אדירה. כעבור כמה חודשים ניסיתי להשיג אותה שוב, וגיליתי שהיא נפטרה, שהיא התאבדה. הדיסוננס הזה משך אותי פנימה. מי זאת?

מה זה הפער המטורף הזה בין הפנים לחוץ? איך אישה כל כך כריזמטית, שיכולה לתת כל כך הרבה כוחות, בוחרת למות?" "פישטייל", הדוקו אליו חזרה מאייר בכוחות מחודשים, אמנם יצא רק תשע שנים מאוחר יותר אבל זכה בשני פרסים בפסטיבל ירושלים ושודר בעולם ובערוץ 8. ברולר הודתה מאייר לתמר גולן.

"אמרתי לעצמי שאם יבוא עוד סרט יום אחד, אולי זה יהיה עליה". הסרט שהגיע הביא איתו חוויה מתקנת. בניגוד לעשור של טריקת דלתות, הכול נפתח. "זה לא היה קל", היא מסייגת, "זה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי. במשך חמש שנים שילמתי מחירים. גם הילדות שלי ובן הזוג שילמו. אבל הדלתות נפתחו. אנשים רצו לדבר.

אמרו לי 'אני רק רוצה להחזיר את תמר לחיים שלי'. ארכיונים שנשמרו עשר שנים ואף אחד לא בא לבקש אותם, זה הרגיש כמו פרי בשל שצריך לבוא ולקטוף. אני מרגישה עד היום שהיא דוחפת מלמעלה". הדמות שמאייר פגשה בתחקיר הייתה מורכבת הרבה יותר מהקול החם בטלפון.

מצד אחד מותג שכל יועץ תדמית היה עושה ממנו מטעמים: "לבושה תמיד לבן, האפרו הג'ינג'י, החוצפה, האומץ, התבונה". את אחורי הקלעים של האישיות שלה פרשו היומנים שכתבה באדיקות. "הם מאוד פגיעים ומאוד חשופים", מתארת מאייר. "הם חושפים אישה שהייתה מאוד בודדה במערכה, וגם פשוט בודדה.

היא הייתה מוקפת בהמון אנשים, אבל האם היה מישהו קרוב שהיא באמת הייתה יכולה לחשוף אליו את נפשה? אני לא בטוחה". הבדידות הזאת באה לידי ביטוי אפילו בהחלטות העריכה של הסרט. "לא היו לתמר ילדים, לא בן זוג ולא חברה אחת טובה שתוכל להוביל את הסרט", מסבירה מאייר.

"היו הרבה מרואיינים, כל אחד חשף טפח אחר והרבה לא הכירו את הצדדים האחרים. בגלל שהייתה לה היכולת להפנות אלייך זרקור ולתת לך תחושה שאת כל עולמה, היו מצבים באמת אבסורדיים. הרגשתי שאני בונה פאזל שאף פעם לא היה קיים. שמעתי לא מעט אנשים שאומרים לי 'אני הייתי הגוזל שלה', והם לא בהכרח ידעו האחד על השני". איך זה שימש אותה?

"היא בנתה את הפרסונל ברנדינג הזה כי היא הייתה זקוקה לו, גם כאישה לבד בעולמות האלה בשנים האלה, וגם כדי להפריד בין הפנים לחוץ. זאת מסכה שעזרה לה להתמודד עם העולם". "הכאב הצורב על התינוק לא דובר" המסכה הזו קיבלה במה קבועה בסלון הפוליטי שגולן טיפחה בדירה שלה בפריז.

בחמש אחר הצהריים נמזג שם תה לפסנג סושונג מעושן, בפורצלן ובכלי כסף, "כמו אצל לורד בריטי", וסביב השולחן ישבו פוליטיקאים מהארץ, שרים אפריקאים בתפקיד ובגלות, סורים בדרג בכיר, אנשי מוסד והאריסטוקרטיה היהודית של צרפת. לפעמים גולן קיבלה אורחים במיטה.

הקשרים שנרקמו שם לא יכלו להירקם בשום מקום אחר, וגולן ניתבה אותם ברגישות ובנחישות. הפרק שלא נכנס לסרט עוסק בשאלה מי שילם על התה. "בכל מפגש עם קהל שואלים אותי מאיפה היה לה כסף לדירה הזאת", מספרת מאייר. "התשובה היא שלתמר אף פעם לא היה כסף.

הייתה לה חזות של גבירה, אבל לא באמת היה לה ממה לתחזק אותה והיא לא קיבלה כסף מאף גוף. את הדירה ברחוב לוריסטון היא קנתה יחד עם אריק דה רוטשילד, שתמך בעשייה שלה, ועם חברים שגייסה, בהם קולט אביטל, שקיבלו בתמורה חצי קומה ומקום לישון בפריז".

במטבח היא קיימה ישיבות סיעור מוחין ארוכות עם העוזרת האישית שלה בשאלה איך להאכיל את כל האנשים שהגיעו לסלון, כדי שיחזיקו מעמד שעות, מבלי לפשוט רגל.

במכתב שכתבה גולן הצעירה להוריה בימים בהם הייתה סטודנטית בניו יורק, היא מספרת להם על ציון גבוה שקיבלה ומודה להם במה שבדיעבד נראה כמו הוראות ההפעלה של חייה: "לימדתם אותי לשמור על הכאב בפנים ולהיות אדם בחוץ". הפער בין הפנים לחוץ, שמאייר פיענחה במהלך התחקיר, לא היה תעלומה אלא חינוך. וגולן, מתברר, שמרה בפנים יותר מכאב אחד.

בהיותה אישה צעירה בקיבוץ להב היא הרתה לבעלה, אביהו, אבל אחרי שלושה ימי צירים היא ילדה תינוק שלא שרד. כחלק מהניסיון לעבור דרך הטרגדיה, יצאו השניים לשליחות בהרר שבאתיופיה, אלא ששם, בתאונה שטיבה עדיין לא הובהר לחלוטין, נהרג אביהו.

"אלה היו אזורים שתמר לא רצתה לחשוף", משתפת מאייר, "על התאונה של אביהו כולם ידעו, ולכל אחד היה סיפור אחר על מה קרה שם. אבל הכאב על התינוק היה כל כך צרוב שהיא כמעט לא דיברה עליו. הרגשתי שהיא העלימה אותו. הייתי צריכה למצוא את האנשים האחרונים שעוד הכירו אותה בשנים האלה".

ביומן מאותן שנים, שמאייר מציגה בסרט, גולן מסבירה בעצמה את הפרט הוויזואלי המזוהה איתה ביותר: "עלה בדעתי שבשבטים מסוימים באפריקה צבע האבל הוא לבן. אז החלטתי מעכשיו ללבוש תמיד לבן... דבר אחד אני כן יכולה לעשות: לקחת סיכונים גדולים יותר, להסתובב במקומות שלא כדאי להסתובב בהם, לעבוד קשה יותר". ברגע מסוים בתחקיר הבינה מאייר