"הציעו לי לאחרונה לשחק בסדרה בתור 'הכוסית' וסרבתי. אביגיל של לפני 20 שנה כנראה הייתה מסכימה"

בגיל 60 אביגיל אריאלי, בפעם הראשונה בחייה, גרה לבד. בבית שהוא רק שלה. הבן הצעיר שלה, יפתח, 22, עזב לפני שבוע את הדירה בגבעתיים ועבר לדירה משלו בתל אביב, וכעת אריאלי מגלה את עולמו הקסום של הבית החד-דיירי. "יש קטע שאני זקנה שלא תוליד יותר ילדים ולא נמצאת בזוגיות, שייקחו שלושה ימים לקלוט את הריח של הגופה שלה.

זה בפינות האפלות שלי, אבל זה באמת נורא כיף. אף אחד לא מרטיב את הרצפה של המקלחת, לא משאיר אחריו כלום. אני לגמרי בגיל ההתבגרות עכשיו וזה תענוג". וכאילו הריח את סימני החופש, גם עולם המשחק שאריאלי השאירה מאחור לפני ככה וככה שנים, מתחיל להראות סימני חזרה לחייה.

היא מוכרת בעיקר לצאצאי הניינטיז, הודות לקריירה מצליחה שטיפחה בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון שכוכבה דרך בשנות ה-90, החל מהנחיה בערוץ הילדים ודרך סרטים כמו "שלג באוגוסט" ו"חולה אהבה בשיכון ג'", עד שהחליטה להוריד את הרגל מהגז, חיפשה ומצאה את עצמה בתחומים כמו הוראת יוגה, ליווי של נוטים-למות והוראת מיינדפולנס ופסיכותרפיה.

"בארבע-חמש שנים האחרונות הילדים גדלו ואני בתוך מסע", היא מתארת. "פתאום אני משתתפת בסדרה בתפקיד קטן, עושה הצגה, הכול הגיע אליי". בשבועות הקרובים תוכלו לצפות בה מגיחה בסדרה "לא לריב" שתעלה בכאן, על שלושה אחים שמגלים שאבא שלהם הוריש את הדירה שלו לאישה לא מוכרת.

במקביל, היא מגלמת את ארקדינה במחזה "השחף" שעולה בתיאטרון "תמונע". אבל למרות ההימנעות שלה ממצלמות בעשורים האחרונים, במהלך המלחמה האחרונה היא בכל זאת נכנעה למצלמה אחת - זאת של הסלולרי - והעלתה סטוריז ורילס לעמוד האינסטגרם שלה, לא פעם ישירות מהמיטה, בתנוחה מאוזנת, בשיער פרוע ובלי פילטר.

לא בטוח שהם מדברים אל הדור הצעיר ששורץ באינסטגרם, הסאטירה שלהם לפעמים עוברת מעל הראש או שהם נתפסים כבוטים או מופרעים בעידן הנוכחי, אבל זה היה סוג של פורקן שאריאלי אימצה לעצמה, וחלקו אפילו תפס תאוצה.

בסרטונים האלה תוכלו ללמוד איך אריאלי מגלה התנגדות פעילה לכפייה הדתית ("ביס מנקניק, ביס מגבינה"), איך היא הביאה לפרוץ מלחמת יום כיפור ("ביום כיפור 1973 ירדתי עם קערת מרק לכניסה של הבניין, עוד לפני הכף הראשונה נשמעה אזעקה"), וגם הוראות התנהגות בעת חזרה לשגרה ("אפשר לחזור לשנוא אחד את השני, או להתאחד סביב רעיונות נשגבים כמו רזון או כסף").

אחד מהסרטונים אפילו הפך לסוג של ויראלי. "יכול להיות. אני מרגישה שהחוויה שלי עם עצמי היא הרבה יותר מורכבת, אני לא כזו טובה במסרים פשוטים. במלחמה פשוט לא יכולתי להתאפק אבל גם הבת שלי, רייצ'ל, שהיא בת 32, אמרה שזה לא מובן לה לפעמים". והיא עוד מכירה אותך. "כן. היא ניסתה להגיד לי שזה יכול להיות יותר פשוט, אבל על הזין שלי.

כשזה התפוצץ ככה, זה היה מוזר. זה כמו שמוזיקאים אומרים שהם אף פעם לא יודעים איך כותבים להיט. את אומרת: למה זה? זה מצחיק בעיניי, אבל לא ידעתי שזה יהיה יותר מצחיק או יותר חזק מאחרים. זה היה קצת מפחיד. היה רגע של, 'וואו, מה, עכשיו אני הולכת להיות כל כך ויראלית?' אבל זה ממש לא קרה", היא צוחקת, "זה היה חד-פעמי.

ירדתי חזרה מהר מאוד, אבל זה חתיכת דבר". צפיתי בך ואמרתי לעצמי "ככה נראה היום שמאלני שלא מפחד להגיד שהוא שמאלני". לא עניין שכיח. "כן. למרות שזה כן מפחיד אותי. את רוב הסרטונים העליתי בסטורי, כי ברילס יש רעל אז חסכתי את זה מעצמי. ממש נהיה מפחיד לדבר כאן.

נהיה מפחיד להיות אני כאן, אני כמייצגת קבוצה ששלטה והייתה הרוב ואפשר לשים עליה את כל הכעסים. הכול נהיה פוליטי גם באמנות. אגב, אין שם אפילו טקסט אחד עם דעה פוליטית, ולא בגלל שיש לי בעיה להגיד באיזה צד אני. אני מדברת על תפיסת עולם, על מה שחשוב בחיים, זה מעסיק אותי הרבה". בואי תגדירי את מה שמעסיק אותך.

"עכשיו אני בימים טובים ונעימים, אבל אם אני מסתכלת אחורה על השנתיים-שלוש האחרונות, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר, אני ממש בחוויית אבל. גם על האנשים שמתו, אבל בעיקר על המדינה שלי. אני ילידת שנות ה-60, בגיל 20-18 היינו ב'פינגווין', רצינו להיות באמריקה ובבריטניה. בזנו לחווה אלברשטיין ורק אחר כך חזרנו אליה והבנו אותה.

הסתכלתי החוצה ולא הבנתי כמה אני אוהבת את המדינה שלי. אני יכולה לבכות כשאני אומרת לך את זה. לא כי מגיע לה, אלא כי אני אוהבת אותה. היא אני. והיא נלקחת ממני והלב שלי שבור. ואני יודעת שיכול להיות שיקרא את זה מישהו ממוסררה בירושלים ויגיד לי 'את לקחת לי את המדינה'. עדיין, אני באבל".

לפי מה שהפיד שלי רוצה שאחשוב, יש מגמה של אנשים שברגיל היו נסוגים אבל עכשיו רוצים להילחם על המדינה הזאת. "אני מקווה שאת צודקת. אני גם לא מבינה את החברים שלי שנמצאים שם. יש לי הרבה חברים שלא אוהבים את ישראל ולא אוהבים את הישראלים ומדברים על לחיות בחוץ לארץ אבל לא עושים את זה משום מה, אגב. אני אף רגע אחד לא מרגישה את זה.

אני לא יכולה להחזיק שבוע בלי עברית. אינטימיות אני יודעת להרגיש רק בעברית, למרות שהאנגלית שלי טובה". יהודית ודמוקרטית? "אני מאמינה בדבר הנאיבי הזה שכולל ערכים של שוויון וחופש ביטוי ותנועה, ובעיניי הדת היא חלוקה לקבוצות שהיא הישרדותית ונדרשת, אבל היא לא מעניינת. ועם זאת, אני מבינה שאני יהודייה בעיני העולם".

בדיוק, ואין לך שום ברירה אלא... "להיתקע עם כל היהודים ולהסתדר איתם. אם מישהו בא לטבוח בך כי את יהודייה, אז את יהודייה. זו הוכחה שאי אפשר להתווכח איתה. השאלה היא איזה תוכן ומשמעות את יוצקת לתוך זה.

אני לא חושבת שאני מתעסקת בזה כמו שאולי אנשים יותר מפותחים בתחום היו מתעסקים, אני פשוט יודעת שזה מה שאני, ושזו חובה שלי להסתדר עם הקבוצה שלי. אין לי ברירה". אנחנו עוצמים עיניים לכאב שאנחנו גורמים. ובעיניי גם במלחמה הכי צודקת והכי של אין ברירה, זו חובה להסתכל על הכאב שנגרם בצד השני.

ואם מחליטים לגרום לכאב הזה אז לעשות את זה בעיניים פקוחות אז איפה ההתנגשות? "נכנסתי למכולת ליד הבית לקנות טונה וביצים, ויש במכולת מסך עם ערוץ 14 וזה מה זה מטרגר אותי. ואני שותקת ומחכה, והוא עושה לי חשבון ואני שומעת מה מדברים שם, ואני לא מספיק מאופקת.

בסוף מישהו אמר משהו שמאלני ואני אמרתי בציניות 'חס וחלילה' אז הזבן אמר לי 'מה, מה?' והרחתי שמגיע דיון מהסוג הלא-נעים. אמרתי לו 'בוא נחזור להיות זבן ולקוחה', אבל זה היה מהשפה ולחוץ. ראיתי בעיניים שלו המון זעם וחוויתי בעצמי המון זעם, ונפערה תהום בינינו. אפרופו שנינו יהודים, תהום מטורפת.

"יצאתי משם ואמרתי לעצמי 'מה את כל כך מהר נתפסת לשנאה?' כי יכולתי גם לחנוק אותו. כעסתי. מצד אחד, המסך הזה, הוא לא תמים, והוא שם את זה במכולת שלו. אי הסובלנות לא הייתה רק שלו, אלא גם שלי. לא התנהגתי אותה אבל חוויתי אותה מאפס למאה בשנייה, וזה רעל שיצקו לנו בתאים של הגוף בשנים האחרונות.

אני זקנה מספיק כדי לזכור שזה לא היה ככה. "לפני כמה זמן ראיתי סדרת כתבות בערוץ 12, שאותם אני בכלל מחרימה אבל צופה כי אני מכורה מדי, עם מוחמד מג'אדלה. הוא מראיין אקדמאית ערבייה, היא ערבייה והוא ערבי והם יושבים ומדברים עברית, כי הישראלי לא יכול לשמוע יותר ערבית בשמונה וחצי בערב. לא יכול. אני אומרת לך שזה לא היה ככה".

בחלק מהסרטונים שהעלתה אריאלי היא נוגעת בניתוק המכוון של הציבור הישראלי מעזה ומצבה, אבל היא מודה שגם כשהיא שומעת על מצוקות האוכלוסיה ברצועה, "אין לה איפה לשים את זה בגוף. "זה מאוד מפריע לי", היא מספרת, "לא רק בעזה. אנחנו עוצמים עיניים לכאב שאנחנו גורמים.

ובעיניי גם במלחמה הכי צודקת והכי של אין ברירה, זו חובה להסתכל על הכאב שנגרם בצד השני. ואם מחליטים לגרום לכאב הזה אז לעשות את זה בעיניים פקוחות. זה קשה מאוד, אני יודעת. אבל אני חושבת שלהגיד הרגנו ככה וככה, הרסנו כך וכך בתים או כל דבר אחר, זה לא אומר שבהכרח נפסיק לעשות את זה. זה אומר שאם נעשה את זה, זה יהיה באחריות".

אז איפה בגוף תשימי את זה? "אין לזה מקום ספציפי. לפגוש צער, מוות, מורכבות, אי-צדק, פחד, זעם. זה קשה. הפגישה היא תמיד גופנית. אצל אחד זה יהיה כיווץ בבטן ואצל השני עייפות. אבל זה בכלל לא משנה, ההסכמה להיפגש משנה. רוב האנשים לא עושים זאת נדמה לי".

חלום ושמו ארקדינה בהקשר אחר לגמרי, במהלך ההתרחקות שלה מהמשחק זכתה אריאלי להיכרות קרובה עם המוות כשעבדה במשך חמש שנים בבית החולים תל השומר, בליווי חולות סרטן סופני. "זה היה אינטנסיבי ומשמעותי מאוד", היא מאבחנת, "פגשתי הרבה מאוד מוות ואנשים שמלווים מוות, וזה היה נהדר". באיזה מובן?

אלה הרגעים היחידים שלא הייתה לי שאלת משמעות, פשוט הייתה משמעות. ברוב המקרים לא עשיתי כלום כי אני לא רופאה, רק הייתי נוכחת. זו הייתה חוויה גבוהה מאוד של משמעות, אבל גם מאוד מקורקעת. אני גם לא מפחדת מזה בכלל". מאמינה בחיים אחרי המוות?

"הייתי בחדר כשאימא שלי נשמה את הנשימה האחרונה שלה, ומה שקרה לי בשעה הראשונה אחרי שהיא מתה גרם לי להבין שזה לא נגמר. זה שינה לי את תפיסת העולם". פעם מאוד זלזלתי במשחק, חשבתי שזה מקצוע שלא חייבים ללמוד, יש לך את זה או אין לך.

היום אני מעריכה את זה פתאום, להגיע לרגע שאומרים 'אקשן' ולהביא את הסֶטִינג הפנימי המרובד לאירוע אחרי שאכלת צהריים ומישהו עצבן אותך ועלו לך זכרונות ואת עייפה. זה מדהים חווית יציאה מהגוף? "לא, אבל בשבוע שעבר חלמתי חלום: עמדתי על גבעה עירונית ופתאום אנשים התחילו לצעוק. נפל טיל כעשרה מטרים ממני ופגע לי במותן בצד ימין.

נפלתי על הדשא, ראיתי אור דמדומים כזה וידעתי שאני הולכת למות. הייתה לי מחשבה על הילדים, ובו בזמן הייתי הכי מאושרת ושלווה שיש. פשוט חלום נפלא. שמעתי