הרופאים שמחזירים לחולי הסרטן את הסקס

הערב שבו היו אמורים עדן (31) ובן זוגה לציין שנה לזוגיות שלהם, הפך לנקודת המפנה הדרמטית והכואבת ביותר בחייהם. במקום שולחן במסעדה וחגיגה של אהבה צעירה, הם מצאו את עצמם במוקד רפואי, מול מציאות קשה שהכתה בהם: עדן, אמנית ומעצבת בראשית דרכה המקצועית, אובחנה עם סרטן מתקדם.

הוקלט ע"י המרכז לתרבות מונגשת האבחון הגיע לאחר חמישה ימים של חום לא רגיל וכאבי בטן. "ביום החמישי אמרתי טוב, במקום מסעדה בוא נלך ל'טרם'", עדן נזכרת. בבית החולים היא התבשרה כי חלתה בלימפומה מסוג הודג'קין בדרגה 3-4. מאותו רגע, היא נאלצה להחליף את המכחולים בסבבי טיפול אגרסיביים ובמאבק יומיומי על חייה.

המציאות הפכה מורכבת עוד יותר עם פרוץ המלחמה. תחושת חוסר הביטחון הפיזי והחשש להיות לבד הובילו את השניים לעבור לגור יחד מוקדם מהמתוכנן. בתוך הכאוס הלאומי והאישי, המבנה האינטימי של הקשר עבר טרנספורמציה כואבת: בן הזוג עזב את עבודתו, והשותפות הרומנטית הצעירה פינתה את מקומה ליחסי מטפל-מטופלת.

"הייתי מעוכה לגמרי, לא הצלחתי לקום לבד מהספה", היא מספרת. "הוא הכריז על עצמו כמטפל הראשי שלי ולא עזב אותי לרגע. מצד אחד זה מדהים, מצד שני, הדברים שקירבו בינינו בתחילת הקשר, של מיניות וביחד, נעלמו לגמרי. המחלה שלי שמה הכל במצב רגיש ולא ברור".

עם תחילת הטיפולים הכימיים והביולוגיים האינטנסיביים הפך המרחב הפיזי, שבעבר היה מקור לעונג, למוקד חרדה בפני עצמו. הצורך בנטילת מדללי דם יצר פחד קיומי מכל פציעה או מגע, והפך את האינטימיות ביניהם לאיום פוטנציאלי. "הזהירו אותי שברגע שאפצע הדם לא ייעצר. ידעתי שגם במין יש אופציה שזה יקרה, ומאוד חששתי".

גם החולשה הקיצונית לא הותירה מקום לרצון או לחשק. עדן מתארת את הניסיונות לשמר שאריות של קרבה מתוך רגישות לצרכיו של בן זוגה, גם כשגופה בגד בה: "גייסתי את הכוחות לענג אותו, אבל לאט-לאט גם זה נפסק. לא היה מצב לענג או להתענג משום דבר שקשור לגוף".

חודשים חלפו והמחלה נסוגה, אבל הנתק הגופני נמשך גם אחרי שהטיפול בה הסתיים ופינה את מקומו לשגרת מעקבים. השאיפה שהכל יחזור לקדמותו התנפצה על סלע המציאות. שנה וחצי לאחר האבחנה, עדן מתאבלת עדיין על אובדן הקלות והטבעיות שאיפיינו את הקשר בעבר.

האינטימיות הפכה ממקור של מנוחה למשימה שדורשת מאמץ, תרגול ומאבק תמידי בזיכרון הגופני של הכאב. הטראומה של הטיפולים הותירה בה חותם של רגישות קיצונית, שצפה ועולה בכל רגע של קרבה פיזית. "כל דבר הכי קטן כואב לי", היא מספרת. "בתוך המיניות פתאום מגיעים כאבים בנקודות מפתיעות, שלא אמורים להיות שם.

אני מתכווצת, וזה נגמר באותו רגע. "עד היום לא חזרנו בעצם לשגרה אינטימית. מדבר שהוא פשוט כיף, המין בינינו עבר לתרגילים וקושי וכאב וחרדה. צריך לעבוד על זה ברמה של 'לא בא לי'. יש הרבה אשמה וקושי סביב הנושא הזה, זו ממש עוד חזית. הרבה פעמים אני נכנסת לאבל על כך שזה לא חוזר. אני צריכה להכיר את עצמי מחדש בתוך הדבר הזה".

מלכה גראוכר, מטפלת מינית במרכז דוידוף: "אף אחד לא באמת מבין מה עובר על אדם חולה. עצם העובדה שיש בן או בת זוג שנמצאים איתו היא מקור כוח משמעותי. אני מדברת על מיניות במובן הרחב, שזה כל דבר שקשור לקשר, למגע, חיבוק, נשיקה. אם מחלה קשה נתפסת כמוות, מיניות היא חיות" × × × סרטן הוא לא רק מחלה של הגוף.

גם הנפש נמצאת בו תחת מתקפה. המלחמה הראשונה היא כמובן על החיים. מול אויב מתוחכם וחמקמק המטרה הראשונה היא הישרדות, במובן הבסיסי ביותר שלה. אך עבור חולים רבים, המלחמה במחלה היא לא רק התמודדות עם התאים הסרטניים שפלשו לגוף, אלא מאבק יומיומי על הזהות המינית והקשר הזוגי, תחום שנדחק לעיתים קרובות לשוליים בשל הדחיפות הרפואית.

מחקרים מראים כי כ-60 אחוז מהנשים המתמודדות עם סרטן שד חוות פגיעה משמעותית בתפקוד המיני, הכוללת יובש, כאבים וירידה דרסטית בחשק בעקבות השינויים ההורמונליים והטיפולים לריפוי המחלה.

אצל גברים המצב דומה: מחקר של אוניברסיטת הרווארד בקרב חולי סרטן הערמונית הראה כי כ-70 אחוז מהם נאלצים להתמודד עם הפרעות בזקפה בעקבות ניתוחים או הקרנות. הקושי הוא לא רק מכני או פיזיולוגי. השינוי בגוף ובדימוי הגוף – צלקות, נשירת שיער או תחושת בגידה וחוסר ביטחון – יוצר חומה רגשית שמקשה על פתיחות ואינטימיות.

כאשר בן או בת הזוג הופכים ממאהבים למטפלים, קשה לשמור על הלהבה הרומנטית. "עברתי כריתה ושחזור כי רציתי לחזור למראה טבעי ונשי, ניתוח ארוך ומסובך של כעשר שעות שאחריו החלמה ארוכה של חודש לפחות", מספרת מחלימה מסרטן שד בשנות ה-40 לחייה. "כל ערב בעלי החליף את התחבושות והפך בפועל לאחות סיעודית.

אזור החזה והבטן, שממנה נלקחו הרקמות לשחזור, נראה נורא. הוא היה ממש טוב בזה, אבל ביחס ישיר – ככל שהייתי אסירת תודה על הטיפול המסור, הרגשתי במקביל את הריחוק המיני ממנו. איך אפשר להרגיש נחשקת אחרי שראה אותי במצב כזה? "אכזבה נוספת הייתה כשהבנתי שעד כמה שהשחזור נראה נהדר והרופאים מדהימים, התחושה בשד לעולם לא תחזור.

איבר חם ורגיש כל כך למגע הפך לדומם מבחינה תחושתית, מצבה למה שהיה בעבר. האהבה נשארה ואפילו התחזקה, אבל חייבים לעבוד על הביטוי הפיזי שלה. למצוא אלטרנטיבות למוכר". עבור אייל (43), “נשוי באושר” ואב לשניים, שהקריירה שלו באל על הייתה בשיאה, הסרטן היה לא רק פולש ביולוגי. הוא היווה איום על כל מה שהגדיר אותו כגבר.

עם האבחון נאלץ א, שחלה בלימפומה מסוג הודג'קין בגיל 37, להתמודד עם האבחון וגם עם טראומה ישנה. הוא איבד את אמו לסרטן כשהיה בן 16, והזיכרון שלה נאבקת לשמור על מראה רגיל נחרת בו עמוקות. "היה לה מאוד חשוב שלא יידעו", הוא נזכר. "אם מישהו היה דופק בדלת, היא הייתה מיד שמה פאה".

כשהטיפולים הכימותרפיים החלו לאיים על הנראות שלו, השדים הישנים התעוררו. "בהגעה אל המחלה היה סטרס מאוד גדול", מספר אייל שחבר בקהילת "חלאסרטן". "זה מתחבר להרבה ענייני חוסר ביטחון מהילדות, אחרי שנים של עבודה עצמית והבנה שאני אדם שנראה טוב והנראות שלי מאוד חשובה לי. אחת מתופעות הלוואי של כימותרפיה היא נשירת שיער.

עזבי את כל החששות הקיומיים, פתאום אתה דואג גם מאובדן של סממן מאוד גדול בנראות שלך. לאבד את המראה שאתה רגיל אליו – זה משבר. זה ישב לי כל הזמן בראש והכניס אותי לסחרור: איך אני הולך להיראות? האם יקבלו אותי? יאהבו אותי? האם עדיין איראה טוב?" משבר הזהות הגיע לשיאו כשהגוף התחיל להשתנות.

"אחרי הטיפול השני ישבתי בחדר ההמתנה, שמתי יד על הראש וכשהרמתי אותה נשארו קווצות שיער בכף היד. באותו יום החלטתי שאני מוריד הכל". אבל השיער היה רק ההתחלה. הסטרואידים והטיפולים שינו את תחושת הגוף מבפנים ומבחוץ. במהלך חודשי הטיפולים הארוכים, המיניות הפכה למותרות בלתי מושגים.

אייל מתאר מצב שבו הגוף הפיזי והנפש עוברים למוד של הישרדות, שבו הליבידו פשוט נמחק מהתודעה. "זה לא היה על השולחן בכלל. על ההתחלה הרופאים אומרים, 'אלו חומרים לא בריאים, צריך לחכות כמה ימים לפני מגע מיני'. אז מלכתחילה צריך להיזהר. בהמשך אתה צובר נוזלים מהסטרואידים, וכולך מרגיש נפוח.

הגוף מאוד רגיש, יש עייפות קשה ואתה פשוט לא מרגיש מיני. הליבידו לא קיים. אין לך שום צורך במין, אתה לא יכול אפילו לדמיין את זה". גם אצל אייל, כמו אצל עדן, המשבר הגדול הגיע דווקא עם הטיפול האחרון, כשהמעטפת הרפואית נעלמה.

"אחרי חצי שנה או שנה שאתה כל הזמן מוקף ומוגן ברופאים ובדיקות, פתאום בבת אחת אתה נשאר בוואקום, עם ראש שמתעסק במחלה כל הזמן: מה אם זה יחזור? כל כאב קטן, כל מיחוש, כל חוסר שינה מדאיג אותך בגלל הטראומה. לקח לי המון זמן להתאושש ולקבל את הגוף החדש שלי. הייתי צריך לבנות את עצמי מחדש, לאחות את השברים והפציעות".

החזרה של אייל לעצמו הייתה תהליך אקטיבי ומודע. הוא לא חיכה שהתחושות יעברו מעצמן, אלא יצא למסע שיקום שכלל פעילות גופנית אינטנסיבית ועבודה זוגית עמוקה. "התחלתי להתאמן ממש לקראת סוף הטיפולים. רציתי לחזור לגוף שאני אוהב, שאני מרגיש איתו בנוח, לא להתנשף מכל פעולה קטנה".

הניסיון להחזיר את מה שאבד בחדר המיטות לווה בקונפליקטים ובצורך ללמוד את השפה האינטימית מחדש. "לקח לי הרבה זמן להשתחרר, כי כשהראש טרוד – דברים לא עובדים. מבחינה פיזית, ההתאקלמות של אשתי במצב החדש הייתה מהירה יותר. זה הוביל ללא מעט ריבים, כי בסופו של דבר כל אחד רוצה להרגיש נחשק. אבל הגוף זוכר.

כשהראש מפסיק להתעסק בפחד או בחרדה ממה שעלול להיות, הוא מפנה מקום לגוף לעבוד. התייעצנו, עברנו סדנאות כדי לעורר את זה. זו עבודה לכל דבר. אחרי 15 שנה המשיכה היא לא התשוקה הראשונית של הדייטים, אבל לומדים לגרום לדברים אחרים לעבוד – הריח, המגע, האינטלקט. לאט-לאט אתה חוזר לחיות".

× × × אחד החסמים המרכזיים בהתמודדות עם אובדן המיניות והחשק במחלה הוא שתיקת המערכת הרפואית. המטפלים לא מרבים לשאול על הנושא הרגיש הזה, והחולים מרגישים שזה שטחי או לא ראוי לעסוק במיניות כשהחיים עצמם מונחים על הכף.

מחקרים שפורסמו בעבר הראו כי מטופלים חשים כי שאלת המיניות כמעט שלא עולה בשיחות עם האונקולוגים, מה שמותיר אותם בתחושות בידוד ואשמה. פרופ' גל מרקל, מנהל מרכז דוידוף לטיפול וחקר הסרטן בבילינסון, מצביע על פער שנובע ממבוכה מובנית: "זה לא רק שהמטופלים לא מדברים, גם הרופאים לא שואלים על זה".

לדבריו, בעוד הרופאים נוטים להתמקד בתופעות לוואי פיזיות ובחרדות קליניות, המטופלים מוטרדים משאלות קיומיות הנוגעות לזהותם. "הרופאים סבורים שהמטופל חרד מאילו תופעות לוואי יהיו לו או כמה יכאב לו, כשבעצם הרבה מאוד ממה שמעסיק אלו שאלות אחרות