עזבו קריירה, הגשימו חלום: "נולדתי אחות, לקח לי 40 שנה להבין את זה"

"אני מודה כל יום לאלוהים שעשיתי את ההסבה הזו", אומרת נטלי חמד, בת 41 מראש העין, אם לשלוש בנות, אחות מוסמכת גינקואונקולוגית בבילינסון מקבוצת כללית. במשך כחמש שנים עבדה חמד כעורכת דין בתחום הנזיקין, אחרי תואר במשפטים שעלה לדבריה כמאה אלף שקל, ואף ויתרה בהמשך על שכר של כ-30 אלף שקל בחודש כדי לעבור לסיעוד.

היום (ג') מצוין ברחבי העולם יום האחות הבינלאומי, ושלוש אחיות מספרות על הרגע שבו בחרו להתחיל מחדש. אחת עזבה עריכת דין, אחרת ויתרה על קריירה בעולם העיצוב והטקסטיל אחרי שבעלה חלה במחלה קשה, והשלישית עזבה ניהול עמותה בתחום החינוך המיוחד כדי להגשים חלום ישן ולעבוד דווקא עם בני הגיל השלישי.

שלושתן מדברות על מקצוע קשה ותובעני - אבל גם כזה שמעניק להן תחושת משמעות שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר. "הרווחתי יותר, אבל הרגשתי שאין לי חיים" חמד לא גדלה עם חלום ברור להיות עורכת דין. "מלכתחילה לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד", היא מספרת.

בסופו של דבר פנתה ללימודי משפטים, השלימה תואר יקר ומאתגר, והשתלבה בעולם עריכת הדין בתחום הנזיקין והרשלנות הרפואית. על פניו, המסלול היה הצלחה: קריירה יציבה, משרד בתל אביב ומשכורת גבוהה. אבל ככל שהשנים עברו, היא הרגישה שהיא הולכת ומתרחקת מהמקום שבו רצתה להיות באמת. "לא הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי בחיים שלי", היא אומרת.

לדבריה, המקצוע עצמו היה שונה מאוד ממה שדמיינה בתחילת הדרך. "בתי המשפט במציאות לא נראים כמו בטלוויזיה. בסוף הרבה פעמים מחפשים להגיע לפשרות כדי לחסוך כסף, ולא בהכרח לחתור לצדק". במשך שנים עבדה במשרדי עורכי דין בתל אביב, בשגרה אינטנסיבית של ימים ארוכים שנמשכו לדבריה מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות.

"נכון, הרווחתי יותר כסף, אבל הרגשתי שאין לי חיים". באותן שנים, רגע לפני שהקימה משפחה, התחושה הזאת התחילה להטריד אותה יותר ויותר. "שאלתי את עצמי איך אני אמורה לגדל ככה ילדים". למרות שבחרה במשפטים, עולם הרפואה תמיד משך אותה.

במסגרת עבודתה עסקה בתיקי רשלנות רפואית ואף ייצגה רופאים שנתבעו - תחום שרק חיזק אצלה את המשיכה למערכת הבריאות. אבל דווקא שם היא הבינה עד כמה חסר לה החיבור האנושי. "העבודה בפועל הייתה הרבה ניירת, טפסים ושעות משרד", היא אומרת. "ישבתי שעות מול מסמכים וניסיתי להבין איפה הייתה התקלה.

פחות הרגשתי את האנשים עצמם ואת הקשר הרגשי איתם". נטלי חמד, אחות מוסמכת גינקואונקולוגית: "בתור עורכת דין הייתי מתקשרת לאמא שלי בסוף יום עבודה ובוכה. היום, כאחות, אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה. אני הולכת לפגוש אנשים ולעזור להם. איזה כיף להרגיש ככה" הרעיון של סיעוד לא הגיע משום מקום.

אמה הייתה אחות, והמקצוע תמיד משך וסקרן אותה. באופן אירוני, דווקא האם ניסתה להניא אותה מהכיוון הזה. "אמא שלי גם אחות, ולמרות זאת מאוד התנגדה", היא מספרת. "זה מקצוע שעובדים בו מאוד קשה והתגמול נמוך באופן יחסי". אבל המחשבה על שינוי לא עזבה אותה.

לדבריה, לא היה רגע אחד דרמטי שבו החליטה לעזוב הכול, אלא תחושה שהלכה והצטברה עם השנים. "זו לא הייתה החלטה של רגע אחד", היא אומרת. "אבל אני זוכרת שהיה יום אחד שחשבתי שאני פשוט צריכה להתחיל עם זה, ואם אני אתחיל - זה כבר יקרה".

זמן קצר אחר כך נרשמה ללימודי הסבה בבית הספר לסיעוד "דינה" שבמרכז הרפואי בילינסון - מקום שלדבריה נתן לה תחושת ביטחון ושייכות כבר מהרגע הראשון - ומשם השתנה מסלול חייה. היא מודה שההסבה עצמה הייתה אינטנסיבית ותובענית. "אלה שנתיים וחצי מאוד קשות", היא אומרת, "אבל אנשים שחושבים לעשות הסבה לא צריכים להיבהל מהקושי".

מבחינתה, התחושה שמצאה סוף סוף את המקום המדויק עבורה הייתה חזקה יותר מכל קושי בדרך. כאחות מוסמכת גינקואונקולוגית בבילינסון, היא אומרת שמעולם לא הרגישה שלמה יותר. לדבריה, המעבר לסיעוד שינה לחלוטין את התחושה שלה כלפי העבודה. "אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה", היא אומרת. "אני הולכת לפגוש אנשים ולעזור להם.

איזה כיף להרגיש ככה". אחד הדברים שהפתיעו אותה במיוחד היה דווקא אורח החיים החדש. "אנשים מבחוץ חושבים שמשמרות זה דבר קשה, אבל בשבילי זה נתן גמישות שלא הייתה לי קודם", היא מסבירה. "בתור עורכת דין עבדתי חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב. כאחות אני יכולה לרכז משמרות, לבחור בוקר או ערב, לפעמים יש ימים חופשיים או בקרים פנויים.

עבורי זה שינוי מדהים". גם הירידה בשכר לא גרמה לה להתחרט. "עשיתי את כל השיקולים מראש", היא אומרת. "ידעתי למה אני נכנסת. נכון, השכר נמוך יותר, אבל יש אפשרות לקחת עוד משמרות אם צריך. מבחינתי זה שווה הכול". בשנים האחרונות - מתקופת הקורונה ועד המלחמות - היא רק הלכה והתחזקה בתחושה שבחרה נכון.

בזמן שחברים סביבה התמודדו עם עסקים שנסגרו וחוסר ודאות תעסוקתי, היא הרגישה דווקא עד כמה המקצוע שלה חיוני ומשמעותי. חמד מדברת בהתלהבות גם על הידע והמקצועיות שנדרשים מאחים ואחיות - משהו שלדבריה הציבור לא באמת מבין. "אנשים לא יודעים כמה אחים ואחיות הם אנשים מלומדים", היא אומרת.

"לכל אחות שפגשתי יש לפחות שני תארים, על-בסיסי, מומחיות קלינית, קורסים והשתלמויות". גם היא עצמה מלמדת כיום בבית הספר "מאיר" קורס על-בסיסי באונקולוגיה. "זה מקצוע עם המון ידע אקדמי, וזה לא מדובר מספיק". לדבריה, האחיות הן מי שנמצאות לצד המטופל רוב שעות היום. "המטופל נמצא עם האחות הרבה יותר מאשר עם הרופא", היא מסבירה.

"האחיות הן אלה שצריכות לזהות שינויים במצב שלו, להיות ערניות להכול. רופאים צעירים מגיעים הרבה פעמים להתייעץ עם אחיות ותיקות". כששואלים אותה אם הייתה עושה שוב את אותו שינוי, היא אפילו לא מהססת. "בתור עורכת דין הייתי מתקשרת לאמא שלי בסוף יום עבודה ובוכה", היא נזכרת. "היום היא רואה שאני במקום הנכון, והיא שמחה בשבילי".

"מה הסבה עכשיו? אני בת ארבעים" אצל דפני ספיר הכול התחיל ברגע של משבר אישי עמוק. "אבל לקח לי ארבעים שנה להבין את זה". ספיר, בת 47 מכפר סבא ואם לשלושה, חיה במשך שנים בעולם אחר לגמרי. היא למדה עיצוב טקסטיל תעשייתי, ועבדה כמעצבת בכירה בחברות גדולות. שנים לפני שהפכה לאחות, החיים לקחו אותה דווקא לארצות הברית.

גלעד - היום בעלה, אז בן זוגה הטרי - קיבל הצעה לרילוקיישן, והיא החליטה לצאת איתו להרפתקה שנמשכה עשור. הם התחתנו, נולדו להם שלושה ילדים, ורק ב-2015 חזרו לישראל והשתקעו בכפר סבא. גם אחרי החזרה לארץ היא המשיכה לעבוד בעולם העיצוב, עד שהחיים קיבלו תפנית חדה ובלתי צפויה.

דפני ספיר, אחות בטיפול נמרץ: "אני שרה למטופלים, מדברת איתם, מספרת להם דברים למרות שהם מורדמים. אני מאמינה שהם שומעים אותי. כשאנשים במחלקה שואלים אותי עם מי אני מדברת, אני עונה, "מה זאת אומרת? אני מדברת עם המטופל" ב-2019, זמן קצר לפני הקורונה, גלעד חלה במחלה קשה ואושפז לתקופה ארוכה בבית החולים מאיר.

"הוא היה תלוי בין חיים למוות", היא אומרת. "כל החיים שלנו קרסו". בתוך התקופה הארוכה והמטלטלת הזאת, בין בדיקות, ניתוחים ואי-ודאות, הייתה אחות אחת מבית החולים שלא יצאה לה מהלב - טליה. "היא הייתה כל עולמי", ספיר מספרת על סף דמעות. "היא הייתה מחבקת אותי כשהייתי בוכה, מעודדת אותי ותומכת בי לאורך כל התקופה האיומה הזאת".

יום אחד טליה הסתכלה עליה ואמרה לה בפשטות: "לכי תהיי אחות". ספיר נבהלה מהרעיון. "אמרתי לה: מה אחות? מה קשור הסבה עכשיו? אני בת ארבעים". אבל המילים האלה לא עזבו אותה. "אמרתי לעצמי שאם גלעד נשאר בחיים, אני צריכה להחזיר תודה ליקום", היא אומרת.

זמן קצר אחר כך היא נרשמה להסבת אקדמאים באקדמיה לאחיות במאיר, ונכנסה למסלול שלא דמה לשום דבר שהכירה קודם. "עשיתי כמה תארים בחיים שלי, אבל לא תיארתי לעצמי שהלימודים יהיו כל כך קשים", היא מודה. "הייתי עם שלושה ילדים בבית, וגלעד נתן לי את המקום ללמוד בערבים". למרות הקושי, היא לא הטילה ספק בהחלטה שלה אפילו לרגע.

"כבר במבחני הקבלה מנהלת בית הספר אמרה לי: זה מסלול קשה, את בטוחה? ואמרתי מיד כן. אני צריכה לעשות את זה". היום היא אחות ביחידת טיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית - אחת המחלקות המורכבות, הקריטיות ומצילות החיים בבית החולים.

ובתוך המקום העמוס במכשירים, מונשמים והתראות, היא מביאה איתה משהו אחר לגמרי: צבע, רעש, הומור והמון לב. עם שיער סגול, קעקועים בכל צבעי הקשת, קול חזק וצחוק מתגלגל, קשה לפספס אותה במסדרונות. "כל הזמן אומרים לי: דפני, שקט, ביקור רופאים", היא צוחקת. "אבל אני לא יודעת להיות בשקט. יש לי נוכחות חזקה, אני הציפי שביט של המחלקה".

דווקא בגלל זה, המפגש הראשון שלה עם טיפול נמרץ היה הלם. היא הגיעה לשם לראשונה כסטודנטית לסיעוד, אחרי 7 באוקטובר, כשבבית הספר פרסמו שמחפשים כוח עזר כי אנשי צוות רבים גויסו למילואים. "הרגשתי שזו ההזדמנות שלי". אבל כשהגיעה למחלקה וראתה לראשונה שורות של מטופלים מורדמים ומונשמים, היא נבהלה.

"לא היה לי מושג מה זה טיפול נמרץ", היא אומרת. "פתאום אני רואה מחלקה שלמה של אנשים מורדמים ומונשמים. הייתי בהלם". אבל במקום לברוח, היא החליטה להביא גם לשם את עצמה. "החלטתי שאני הופכת את המקום הזה למה שאני חושבת שסיעוד צריך להיות", היא אומרת. "אני שרה למטופלים, מדברת איתם, מספרת להם דברים למרות שהם מורדמים.

אני מאמינה שהם שומעים אותי". כשאנשים במחלקה שואלים אותה לפעמים עם מי היא מדברת, היא עונה בפשטות: "מה זאת אומרת? אני מדברת עם המטופל". עולם העיצוב, מבחינתה, עדיין נוכח בכל פרט בעבודה שלה כאחות. "אסתטיקה ויופי חשובים לי בכל מקום", היא מסבירה. "חשוב לי שהמ