שקית של סנטימנטים / דנה ספקטור

אני כל כך שקועה בעצמי, שאני אפילו לא שמה לב למכונית הקטנה שהזדחלה לקצה הרחוב וחנתה מטר ממני. ועכשיו, ככה אני מסמנת לעצמי באימה, הלך עליי, כי ברור שהנהגת שלה, בחורה כבת 30, תפסה אותי על חם.

היא יושבת ליד ההגה של המכונית שלה, ובוהה בי בזעזוע כל כך עמוק שעוד שנייה האישונים שלה הופכים לגרעיני פופקורן בתוך סיר ומתפוצצים אחד-אחד. וככה אנחנו נשארות תקועות במין דו-קרב מבטים שמרגיש כאילו שהוא נמשך כבר נצח.

היא במכונית העשירות המפונפנת שלה, מיני קופר תכלת כזאת שסטודנטיות ברייכמן מקבלות ליום ההולדת מאבא ואמא וישר נותנות לה שם חיבה מעצבן כמו “אמילי” או “מייגן”. ומולה אני, עומדת על המדרכה, כשיד ימין שלי תחובה עמוק-עמוק בתוך השקית. ובתוך העיניים שלה, אני יכולה לקרוא בדיוק מה היא חושבת.

אישה מבוגרת, אישה בגיל של אמא שלה, שעומדת באמצע הרחוב ומחטטת בלי בושה בפחים. ועכשיו אני תוהה אם אני יכולה בכל זאת לנסות להתחמק מהפאדיחה. “פשוט תעמידי פנים שהכל כרגיל”, אני חושבת, “את תושבת השכונה שירדה בבוקר יום שבת לזרוק את הזבל הממש לגיטימי שלה, ובמקרה נפלה לך טבעת היהלום לאחת השקיות”.

רק שעכשיו אני רואה בזווית העין משהו מחריד. על זרוע שמאל שלי תלויות ברגע זה ממש טי-שירטס מהוהות שהוצאתי מהשקית קודם. הנחתי אותן שם לפני שלוש דקות, עד שאפסיק להתלבט אם לקחת אותן איתי הביתה או להשאיר אותן פה, בשביל ציידי אוצרות הזבל האחרים. הן היו חולצות רוקיסטיות כאלה, עם כתובות של להקות מפעם.

על אחת מהן היה כתוב “גאנז אנד רוזס” ליד ציור של שושנים ואקדחים שנראה כמו קעקוע, והשנייה הייתה שחורה עם הכיתוב “לד זפלין”. לבסטי שלי, שצעירה ממני בלא מעט שנים, יש כמה חולצות טי כאלו, והיא נראית בהן מאוד שיקית.

“רק שבגילך זה בכלל לא בטוח שזה ייראה כמו קריצה וינטג’ית מודעת”, חשבתי, “יש סיכוי שאנשים יחשבו שאת אשכרה נכחת בהופעה של לד זפלין בשנת 74’. פשוט עמדת שם בזמן אמת, ושרת עם נר ביד את ‘סטרוויי טו הבן’, ומה שהכי גרוע זה שכבר אז היית כבת 40”. החולצות הארורות האלו, ידעתי שהייתי צריכה להשאיר אותן בשקית.

בגללן הבחורה הזו קלטה שזה מה שאני עושה עם עצמי בבוקר יום שבת קיצי ונאה. ומילא אם הייתי לבושה היום כמו הומלסית, מילא אם היא הייתה יכולה לרחם עליי ולהגיד “מסכנה, היא בטח רעבה. בטח מחפשת בפח חבילת פיתות סגורה שמישהו זרק מהמקפיא”. אבל לא, דווקא היום התחשק לי לדפוק את אחת השמלות הכי וואו שלי.

שמלת המעטפת האדומה, זו שהייתי חורשת עליה בהשקות ובפרמיירות בתקופה שבה עוד נהגתי ללכת למקומות שיש בהם פפראצי. כמה מביך, להיתפס בשמלה הזו דווקא כשאני נוברת בזבל כמו איזו אנפית בקר מצויה.

מי שמביט בי מהצד יכול לראות בזה סיפור של הידרדרות טרגית, היא הייתה פעם סוג של מפורסמת, והיום היא מסתובבת במזבלות, פולה משם ירקות רקובים, ומפזמת מילים לא ברורות לעצמה. רק שזה לא נכון, החיפוש בזבל עושה אותי שמחה, הרבה יותר שמחה ממה שהייתי בתקופה הזוהרת שלי שבה שקלתי לקפוץ מהגג מכל טוקבק גרוע.

ואני ממילא לעולם לא מחטטת ממש בתוך הפח, רק מעיינת בשקיות המסודרות ובחפצים שאנשים מניחים לידו. ועדיין, העובדה שאני לבושה ככה רק גורמת לה להסתכל עליי כמו הבן אדם הכי גרוע שיצא לה לראות אי פעם. “איך את לא מתביישת”, אני קוראת בעיניה, “לקחת דברים שאנשים טובים השאירו פה בשביל ההומלסים והנזקקים האמיתיים”.

“איזה הומלסים בראש הצדקני שלך”, בא לי לצרוח עליה, “אנחנו שתינו נמצאות במרכז שכונת צמודי קרקע של הייטקיסטים תל-אביבים, לא במומביי על פסי הרכבת”. אני פתאום כל כך שונאת אותה, את הבחורה החטטנית הזאת בתוך הקופר. “יאללה, תעופי מפה כבר”, אני חושבת, “אין לך בית ללכת אליו?

איזו מסיבת בריכה של מתנשאים לשבת ולאכול בה מגש סשימי ולהעמיד פנים שאת יודעת בעל פה את כל השירים של עדן בן זקן?

” היא כל כך מעצבנת אותי, יושבת לה בתוך המכונית ופוערת עליי עיני פנסים, אפשר לחשוב שהיא מעולם לא קנתה בחנות יד שנייה ג’ינס של ליוויס, שלא חיפשה במרקט פלייס אדידס סמבה שמישהי קנתה וטעתה במידה ועכשיו מוכרת “כחדשות” במאתיים שקלים.

זה מטריף אותי, כשאת נוברת בשקית עם בגדים ישנים בפינות רחוב וליד פחים, את נחשבת לדוחה ומטונפת, אבל רק תיכנסי לאיזו חנות וינטג’ בפלורנטין עם שם בלתי נסבל כמו “בק טו דה פיוצ’ר”? כל הכבוד לך, את אבירת איכות סביבה ששומרת על הכוכב שלנו, ויש לך חוש אופנה מיוחד.

רק שאין ברירה, אני חייבת ללכת מפה עכשיו, לא יכולה להמשיך לחטט בשקית הזו מול פרצוף האיכה של זאתי, שזה רק מעצבן אותי עוד יותר. כי זו שקית שווה בטירוף, שקית שניכר בה שהגיעה מבית שיש בו גברת מאוד אנינת טעם. בזמן הקצר שבו הספקתי להסתכל בתוכה מצאתי פריטים שחורגים בהרבה מהנורמה המקובלת.

בדרך כלל יש בשקיות האלו בעיקר מותגים זולים כמו תמנון, אבל בזאת כבר יש משהו שנראה לי באופן חשוד כמו איזה מותג שוודי של טי-שירטס שכולן מתעלפות עליו, משהו ממאה אחוז כותנה מצרית שכל חולצה שלו עולה 500 שקלים.

“ועכשיו, בגלל השיפוטית הזו מהאוטו”, אני חושבת בעודי מתרחקת, “אני לא אצליח להגיע לעולם לתחתית החבילה הזו ולגלות אם עליתי על אוצר”. אבל אין מה לעשות, כי הנה החוק הראשון של מי שרוצה למצוא מטמונים בזבל: תעשה מה שבא לך, תקפוץ ראש לתוך חירייה מצידנו, בתנאי שלא יתפסו אותך עושה את זה.

בגלל זה אנשים יוצאים ללקט ברחובות בשעות שרחוקות משעות השיא, שעות הערב, כשמחשיך ואין מצב שהשכנה שלך תזהה אותך, או שעות הצהריים החמות באמצע יום שבת, כשכולם מעולפים בבית. בגלל זה אף מלקט בזבל לעולם לא ייגש ישר לשקית מעניינת שמחכה לו במדרכה ממול.

במקום זה, הוא קודם יעמיד פנים שהוא עוצר לקשור את השרוך, ואז יבעט קצת בשקית, לוודא שהיא לא מלאה בעלים יבשים או בבקבוקים. “מה גם שבדור שלה היא אמורה לדעת שזה תחביב סופר-לגיטימי”, אני חושבת. קוראים לזה באנגלית “דמפסטר דייבינג”, לצלול לתוך המזבלה בתרגום חופשי.

מדובר בתחביב מאוד פופולרי בעולם הרחב, לצאת לשוטט ברחובות ולחפש ליד או בתוך הפחים כל מיני שידות עץ עתיקות שאנשים היו בורים מספיק כדי לזרוק או כל מיני בגדים מיוחדים שהבעלים שלהם לא הבינו כמה הם יפים. ובעצם, אני לא מדייקת, זה היה טרנד פופולרי פעם, לפני כחמש שנים.

אז היה תור הזהב של מלקטי המציאות, של בחורות שהפכו את ציד האוצרות לקריירה. הן היו מעלות לטיקטוק או לאינסטגרם הול שלם של כל מה שמצאו היום בפחים של בניינים של עשירים בברלין ובניו-יורק, ולפעמים היו שם דברים מופלאים ושכיות חמדה ממש, כמו סנדלי זהב של גוצ’י ומעילי פרוות מינק שנזרקו בשם הפחד מהטבעונים הזועמים.

ובכל זאת, לא העליתי בדעתי להצטרף גם אני לחיפושים האלו, עד שיום אחד, לפני כמה חודשים, זה פשוט קרה. בהתחלה פשוט חיפשתי משהו שיגרום לי להמשיך לצאת להליכות הארוכות שלי מדי יום. ההיי שהייתי מקבלת מהספורט כבר התחיל לדעוך, במקום לחזור הביתה שמחה ומפוצצת אנדורפינים כמו פעם, התחלתי לזחול הביתה בפנים קודרים.

אבל ספורט חייבים לעשות, אז פשוט התחלתי לחפש איך לשעשע את עצמי ולשמור על עניין שיחזיק 13 אלף צעדים. התחלתי לצפות בבני אדם כשהלכתי ברחובות, ניסיתי לראות איך הם קונים ירקות, מדברים זה עם זה, ממלאים דלק, לאהוב אותם קצת. רק שמהר מאוד גיליתי שישראל של שנת 2026, או לפחות תל-אביב, יש בה כל כך מעט אנושיות או רגעי קסם.

כולם מסביבי היו ספונים בזעף בתוך רכבים פרטיים או שהם דהרו על קורקינטים וצפרו לי מאחורה שאזיז כבר את גופי המנוון מהמדרכה. וכל הזמן התגעגעתי אל העיר שהייתה לי פעם, עיר של שדרות ארוכות ומלאות אור ונחת, של בניינים נמוכים, שבה יכולת לשכור דירה לא רעה על אבן גבירול במשכורת של מלצר, או גרוע מזה, עיתונאי.

עד שיום אחד עצרתי לקשור את השרוך באיזו פינת רחוב, ופתאום ראיתי חפץ שנראה לי מעניין על אחד הספסלים שממול. כשהתקרבתי, גיליתי שזו קופסת עוגיות מפח, אבל לא סתם, קופסה כמו שהייתה לסבתות שלנו פעם.

ראו שהיא לא יוצרה בייצור המוני, ובטח שלא היה כתוב עליה “עוגיות” כמו שנוהגים לכתוב על הקופסאות המתועבות האלו של היום שמנסות לשדר רטרו מזויף של הפיפטיז.

היא פשוט נראתה כמו קופסה קצת חלודה שמישהו אהב במשך שנים, עם מכסה אדום וגוף בצבע שמנת ופרחים קטנים לאורך כל השוליים שגרמו לי להתגעגע לעוגיות ריבת משמש ופירורים כמו שאמא שלי הייתה אופה לי בילדות. לקחתי אותה הביתה, אף שמהר מאוד נזכרתי שכל העוגיות שלי תמיד יוצאות מפוחמות ואין לי מה לעשות איתה.

ובכל זאת, לא יכולתי לזרוק אותה, היה בה משהו כל כך תמים ואותנטי, משהו שגרם לי לדמיין את האישה שהניחה אותה בעדינות על הספסל, ממש כמו מרים שהניחה את משה בתיבה על מי הנילוס.

אחר כך פתאום התחלתי להסתכל על ספסלי הנתינה שמפוזרים ברחבי העיר, וגם על המדרכות ליד הפחים, איפה שאנשים תמיד מניחים ארגזים עם כלי בית ישנים או שקיות גדולות ומלאות בבגדים שהם קיפלו וגם כיבסו, שקיות שבוקע מהן ריח של בדין כחול. וזה היה קשה להאמין, מה אנשים מרשים לעצמם לזרוק, כי למי יש כוח לתקן, יותר קל להזמין חדש באינטרנט.

מזוודות טרולי משובחות לחלוטין ואיכותיות, שהדבר היחידי שפגום בהן הוא איזה קילוף זעיר בידית. שעון אורלוגין ישן עם מטוטלת, חפץ שברור שסבא שימן לו את הברגים והתייחס אליו כמו גוזל מעץ אגוז במשך 50 שנה, עד שהוא מת והנכדים שלו התעצלו לחפש בית מכירות פומביות שייקח מהם את כל תכולת הדירה שלו.

ובכל חפץ כזה שהרמתי, הסתתר סיפור, אולי הסיפור שכבר לא מצאתי בעולם האופניים החשמליים הסואן והקפיטליסטי. חמש שמלות תינוקת במצב נפלא. שמלות תחרה חגיגיות בצבעי גלידה. ל