לקריאת החלקים הקודמים: בייבי בלוז - חלק ראשון בייבי בלוז - חלק שני בייבי בלוז - חלק שלישי אחרי החזרת הביציות המופרות המטופלות מתבקשות לשכב ולנוח לפחות שעה לפני שהן מתלבשות והולכות הביתה. המנוחה הקבוצתית הזאת נראתה לי מגוחכת. שורות של נשים שוכבות זו לצד זו כמעט בלי לנשום, כאילו זה אכפת לביציות.

כאילו אם תזוזי מהמקום הביציות יאבדו את שיווי המשקל, כמו חבורה של קשישות לחוצות באוטובוס, והידיים שלהן יישָׁמטו מהידיות הקטנות של דופנות הרחם. אני חשבתי שלביציות יש רצון משלהן ושצריך לכבד אותו. ולכן, בכל אחד משלושת הניסיונות התלבשתי מיד וחזרתי הביתה ברגל. רציתי להראות לביציות שאני לא משתפת פעולה עם ההיסטריה הקבוצתית.

אם יש דבר אחד טוב שמיכל עשתה זה שהיא לימדה אותי ללכת הכי רחוק שאפשר מהעדר. בפעם השלישית שהחזירו לי את הביציות המופרות חתרתי הביתה, נגד הזרם, בהליכה מהירה במיוחד. בטיפול השלישי שינו לי את המינונים. לא אמרתי לערן שהחלטתי שזאת תהיה הפעם האחרונה ויהיה מה שיהיה.

בדיוק חזרנו להיות חברים (אחרי מריבת גילוי העריות) ונזהרתי לא לחבל. חזרנו להיות חברים טובים עד כדי כך שנסעתי איתו בשבת שאחרי ההחזרה לכפר יהושע. אחד מעשרת האחיינים שלו (מארבע האחיות שלו שפרו ורבו לסירוגין) חגג יום הולדת חמש. אצל תמרה מינץ זאת היתה הפקה גדולה מאוד. כבר היה חודש אפריל אבל הקור עדיין היה חד.

הרוח הקרה מהים מצאה בקלות את המסדרון היחיד שבין הרי הכרמל ונשבה דרכו בעוז. אבל השמש זרחה וארוחת הצהריים לכבוד יום ההולדת נערכה בגינה. יצא שישבתי בדיוק ליד הבוגנוויליה שמתחת לענפיה העמוסים בפרחים סגולים ישבה מיכל בחתונה שלנו, לפני ארבע שנים. התכרבלתי בכיסא הבמבוק המרופד והידקתי את המעיל לגופי.

המינצים לעומת זאת ישבו כולם בחולצות קצרות שרוולים. כל מינץ ומינצית קטנים מקבלים ביום הולדתם החמישי טרקטורון חשמלי מראשי השושלת, תמרה ובועז, ויוצאים לרכיבת ראווה במשעולי הכפר.

חשבתי שאם יהיו לי ילד או ילדה, בנושא הזה אין אפליה, בגיל חמש גם הוא או היא ידהרו על טרקטורון באמצע החורף, בחולצה קצרה ובלחיים אדומות, אדישים לקור וחסרי פחד. בדיוק כשניסיתי לסלק את התמונה הזאת מרצף התרחישים האפשריים, תמרה שאלה, "ומה שלום אמא שלך?" "בסדר," אמרתי, אף על פי שלא היה לי מושג.

לא שמעתי ממיכל חודשים רבים, ואפילו לא הייתי בטוחה שהיא עדיין בצרפת. אמנם הפעם האחרונה שהיא התקשרה אלי היתה בשעה סבירה, מה שרמז על שהות באזור זמן דומה לזה שלנו, אבל אצל מיכל זאת אף פעם לא היתה הוכחה של ממש. היא היתה יכולה באותה מידה להיות ערה בהודו בארבע בבוקר. עשרה ימים אחרי החזרת הביציות את מוזמנת לבדיקת דם ביחידה.

אֶת התשובה אַת מקבלת כבר באותו יום החל משעות הצהריים. נשים בגילי נרמזות לא לפתח ציפיות ולכן לא פיתחתי. אחרי הבדיקה הלכתי למוזיאון כרגיל והעברתי סדנת פופ ארט לילדים. החלטתי להיות עצובה מראש וחיפשתי סיבה טובה. רציתי להישמע אמינה כשימסרו לי את התשובה השלילית, בעיקר מפני שיהיה עלי להעביר אותה הלאה לערן.

אנדי וורהול לא מספק תשתית עצב ראויה, אבל כשיצאתי עם תמר ואלה להפסקת צהריים ראינו להקה של עגורים בדרכם לאירופה וזה הזכיר לי את השירים ואת הסיפורים שמיכל שרה וסיפרה לי בעל פה, מהראש, הכול היא סיפרה לי מהראש. היא היתה שרה לי כל לילה את "שלום רב שובך", זה היה שיר הערש מספר אחת שלי.

די היה בלהקת העגורים כדי להעכיר את רוחי כראוי. לא מיהרתי להתקשר ליחידה. אבל החיים זה בדיוק כמו שכתוב באחד הספרים המרופטים מרוב קריאה שמיכל השאירה אצל סבא כאשר עזבה אותנו לעולמים בפעם הראשונה אתה יכול לשכוח את העולם אבל אתה לא יכול לגרום לעולם לשכוח אותך. בשעה שתיים אחר הצהריים העולם לא שכח אותי.

האחות אלינה, שיש לה שם רוסי ומבטא אמריקאי, התקשרה ואמרה לי בקול מתרונן: "רובין?" "כן," אמרתי. "מזל טוב! את בהיריון!" לאלינה יש קול רך במיוחד, ואולי בגלל זה מינו אותה לתפקיד המודיעה, כי עם קול כזה עדין אפשר לשווק גם בשורות רעות. היה פעם חזאי כזה בבי בי סי, והייתי צופה בו בכל ערב כשלמדתי בלונדון.

הוא היה בוחר בטון עדין ומתנצל בכל פעם שהיה צריך לבשר על מזג אוויר גרוע, מה שקרה כמעט בכל ערב. לאלינה לקח בדיוק עוד שתי שניות לבדוק ברשימות שלה ולהודיע לי שעברתי את הבחינה בהצלחה יתרה כולל בונוס, כי אני בהיריון וספירת הבטא שלי היא תשעים ותשע יחידות בדיוק.

אני לא יודעת למה האדם הראשון שחשבתי להתקשר אליו ולהודיע לו שאני בהיריון היה סבא ולא ערן. אולי בגלל שהוא וסבתא אף פעם לא שאלו את שאלות תמרה מינץ המעיקות, אף פעם לא נראה שהם מגלים עניין בהמשך השושלת, ולפעמים אפילו חשדתי שהם לא היו מתנגדים אם הייתי מחליטה על עצירתה המוחלטת.

כאילו האכזבה שלהם ממיכל היתה כל כך שלמה, עד שהיה מנוי וגמור עמם שעד כאן זה בהחלט מספיק ואין שום צורך להמשיך ולהשתכפל הלאה. לחצתי על "סבא" באנשי הקשר והוא ענה מיד, ועוד לפני שהספקתי לבשר לו את החדשות שלי הוא אמר, "רוֹבִּי" (הוא לא קרא לי רובין). "רובי, קרה משהו." "מה?"

שאלתי בדאגה עמומה שניצתת מיד אצל מי שכבר קרו לו כמה וכמה דברים רעים בחיים. הדבר הרע הראשון שקורה לָךְ בחיים הוא פריצת דרך תודעתית. עד שזה לא קורה את לא יודעת שדברים רעים הם אפשריים. אבל מרגע שהתרחש האסון הראשון כל השאר חגים באוויר כמו להקת עורבים. מנמיכים בכל פעם עוד קצת, מחפשים מנחת. "סבתא לנה." "מה קרה לסבתא לנה?"

"היא איננה," הוא אמר בקול כזה רגוע, כאילו ביקשתי אותה בטלפון והוא רק מדווח שהיא יצאה לקניות. סבתא לנה חטפה שבץ ומתה כעבור שעות ספורות בבית החולים רמב"ם בחיפה. רק פואד היה בבית כשזה קרה. הם התכוונו לשתות קפה. סבא היה בטיול הבוקר שלו בים.

בימים רגילים היה פואד מכוון את הביקורים שלו לשעות שבהן סבא נמצא בבית, אבל באותו בוקר הכול קרה אחרת, כמו בכל פעם שהגורל מתערב, לטובה או לרעה. זה תמיד רק שינוי קטן בסדר הדברים. משהו לא משמעותי לכאורה שקורה אחרת. ייתכן שגם השעון הפנימי של פואד התחיל לזייף ובגלל זה הוא הגיע אחרי שסבא כבר יצא.

לנה פתחה לו את הדלת, ואף על פי שהוא אמר שיחזור בעוד שעה היא משכה אותו פנימה והציעה לו קפה. סבתא עמדה עם הפנים לכיריים, הפינג'אן רתח אבל היא השתהתה עם הקפה. פואד קרא לה והיא הסתובבה אליו. הוא ראה שהפנים שלה נראות מוזר וכשהוא דיבר אליה היא אמרה רק, "מה, מה." את השתלשלות העניינים הזאת הוא סיפר לנו בלוּפּ במהלך השבעה.

פואד הבין מיד שמשהו לא טוב קורה והכניס את סבתא לנה לקאדילק הכחולה שלו ואז דהר לבת גלים. פואד היה נהג בוס בצבא. לבוס, שסבא והוא קראו לו סטלין, כנראה בגלל השפם, היתה קאדילק. ולכן, הדבר השני שפואד קנה ברגע שהתעשר היה מכונית קאדילק (הדבר הראשון היה טבעת יהלום לבקה. את זה סבתא לנה סיפרה לי).

תוך כדי דהירה במכונית פואד צלצל לסבא, אבל סבא השאיר את הטלפון שלו בבית. הוא הרי נסע לים כדי להיות בשקט. אז פואד צלצל לבקה, שחטפה את התיק שלה ויצאה בריצה, בקצב של גיל שמונים, לרמב"ם.

פואד ובקה עדיין גרו בבת גלים, אבל כעת כל הבניין היה שייך להם ולא רק דירת שני החדרים שבה הם התחילו, כמו שבקה נהגה לומר בלי לפרט בדיוק מה התחילו. ככל הנראה התכוונה לחיי הנישואים השניים שלה, שבאו מיד אחרי הנישואים הראשונים שלה לדוד זלמן הפסיכי, שעליהם היתה סבתא לנה מספרת לי בהרחבה כשלא היה לה מה לראות בטלוויזיה.

עד שהגיעו כולם לבית החולים סבתא שקעה בערפול הכרה שממנו עברה היישר לעולם המתים. וכך קרה שאת המילים האחרונות שלה רק פואד שמע, אבל הוא אמר שהן היו ביידיש והוא התקשה לשחזר אותן.

זה היה די מוזר שסבתא לנה בחרה להגיד את המילים האחרונות שלה עלי אדמות ביידיש דווקא, כי סבתא לנה נולדה בפתח תקווה וידעה רק עברית וקצת ערבית ואולי גם כמה קללות ברוסית. היידיש שלה היתה מיד שנייה, כל מיני מילים וביטויים שהיא שמעה מסבא לאורך השנים והיתה שולפת ברגעים שבהם חשבה שיש צורך לגייס את הנשמה היהודית הגדולה.

ייתכן שתחושת מותה המתקרב היתה מין רגע כזה ואולי זה היה השבץ שטלטל לה כהוגן את המוח. אני במקום סבא לא הייתי דואגת בקשר לזה. סבתא לא היתה מסוג האנשים שאומרים משפטים חשובים לחיי הכלל, כמו "תפוס את היום" או "ואהבת לרעך כמוך". אבל בכל זאת לחצנו על פואד, כי מילים אחרונות הן מילים אחרונות גם אם סבתא שלך לא היתה קהלת.

בסוף הוא נזכר שהמשפט האחרון שלה התחיל במשהו שנשמע לו כמו "זאָג נישט קיינמאָל". השתתקנו. אני רציתי לצחוק אבל התאפקתי. סבא נראה מבולבל. לא יכולנו להבין למה סבתא בחרה להיפרד מהעולם בשיר הפרטיזנים. את מלחמת העולם השנייה סבתא לנה העבירה לבטח בפרדסים של פתח תקווה.

אף אחד גם לא חשד בסבתא שיש לה חוש הומור דק במיוחד, עם או בלי שבץ. אבל אז פואד הוסיף שאחרי זה היא אמרה "מוּנְיֶה, זאג נישט מוניה" (שזה "מוניה, אל תגיד למוניה"). ורק אז היא שקעה. מוניה זה שם החיבה של סבא שלי, מיכאל, עוד מהבית. מהימים שהיה ילד קטן והיו לו אבא ואמא שקראו לו ולאחים שלו בשמות חיבה.

ואחרי שפואד אמר את הדברים האלה הסיפור שלו השתדרג ממוזר למשונה ממש. כי לסבא קראו מוניה רק עד שפרצה המלחמה. אחר כך, כשהוא ברח לרוסיה, הרוסים, שהם חובבים כפייתיים של שמות חיבה ובלבד שיהיו קיצורים של שמות רוסיים הגונים, החליפו לו מיד את השם למישָה. ומישה הוא נשאר. ומוניה הוא לא חזר להיות אף פעם.

יותר מזה פואד לא זכר אבל זה גם לא היה משנה, כי מאותו רגע הפסקנו ללחוץ עליו שיזכור מה סבתא אמרה. אף אחד לא סבא ולא בקה ולא אני לא ממש רצה לדעת מה שהיה אסור לסבא לדעת על פי השקפתה של הנפטרת. הענ