נ"ב, אני שונאת אותך - חלק שני

נ"ב, אני שונאת אותך - חלק ראשון - 3 - בית הלוויות הסכים לשרוף את הגופה של אחי, אבל סירב לחלק את האפר לשמונה חלקים שווים. מתברר שזה לא חלק מחבילת "יקירכם איננו" שהם מציעים.

לכן, לא נותר לי אלא להשתמש בכף מדידה שנועדה לקמח, בקופסת זכוכית שנועדה לשאריות מזון, ובמאזניים שנועדו לשפים יהירים שחייבים לדייק בעשירית הגרם, כדי לחלק את כל מה שנשאר מג'וש לחלקים שווים במטבח הבית שדום גדל בו, כמו סוחרת סמים מורבידית. את הכף הבאה אני ממלאה בתוקפנות רבה יותר. "תיזהרי," ממלמל קול עמוק.

הגוף שלי ננעל, המפרקים קופאים מהעלבון. "זה לא הזמן לנהל אותי." אני משקיפה על פני שולחן המטבח אל זוג העיניים החומות שלא מרפות ממני. מאז התקרית בבית הקברות אני לא מצליחה אפילו להיות עוקצנית. הזעם מציף אותי. שמונה מדינות לצדו של דומיניק פרי. לעזאזל איתך, ג'וש סנדרסון. למה אתה חייב לענות אותי מתוך הקבר?

דום משפיל מבט אל המכל שהוא סוגר וכותב את שם המדינה על המכסה האדום. בדרך הנה קנינו מכלים איכותיים של רָאבֶּרמֵייד. המכלים הרב שימושיים הטובים ביותר בשביל אחי! דום, שנפטר מהז'קט של חליפת הלוויה והפשיל את שרוולי החולצה המכופתרת, מתעסק כרגע בשמינית הג'וש שנוסעת לקנזס. קנזס. מה נעשה בקנזס, לכל הרוחות?

אני מניחה שנדע כשנגיע לקואורדינטות המסתוריות שכתובות על המעטפה. אחי לא הסתפק בזה שנחצה את גבול המדינה ונפזר אותו לרוח. הוא השאיר לנו הוראות ספציפיות. כל כך מתאים לג'וש להפוך את המשאלה האחרונה שלו למשחק. בכל מצב אחר, ועם כל שותף אחר, הייתי סקרנית לעקוב אחרי הרמזים ולפתור את החידות שלו.

ג'וש המציא משחקי "חפש את המטמון" בחגים אקראיים. יום ולנטיין... יום פטריק הקדוש... יום הנקניקייה העולמי... "כדי להוציא אותך מהבית," הוא נהג לומר. אני מודה שבילדותנו הייתי טיפוס ביתי, כי פחדתי שאבקנים יגרמו לי להתקף אסתמה. כדי לא להסתכן, הסתגרתי בחדר וקיוויתי שפלורנס תשכח מקיומי.

הצטנפתי במושב החלון עם ספר וקראתי על הרפתקאות של אחרים. ג'וש רצה שיהיו לי הרפתקאות משלי, גם אם הן ייגמרו בבית חולים והוא יחכה לי שם עם שקית צ'יפס בטעם שמנת ובצל, ופחית של דוקטור פפר. אני רואה בדמיוני את אחי הוגה את היעדים האלה כחלק מסדרת המסעות שתכנן לאחותו המופנמת. האם ג'וש לא סמך עלי שאצא למסעות לבד?

האם הוא חשב שדום צריך לדרבן אותי לבצע את המטלה האחרונה הזאת? אני לא עד כדי כך סולדת מטיולים. לאורך השנים ג'וש לקח אותי איתו כמה פעמים. וגם לי יש רשימת מקומות שאני רוצה לבקר בהם. מתישהו. בעתיד. בעיתוי הגיוני. בניגוד לאחי, לי יש זמן. רגשות האשם צורבים את העור שלי כמו נייר זכוכית על כוויית שמש.

ג'וש ביקר ברוב המדינות התיירותיות בארצות הברית, כמו ניו יורק וקליפורניה ולואיזיאנה. אבל הוא התמקד בעיקר במסעות בחוץ לארץ, ולכן נשארו כמה מדינות שכף רגלו לא דרכה בהן. יש כמה מדינות מעניינות ברשימה, אבל אחרות ממש לא מושכות אותי. בעצם, אף אחת מהן לא מושכת אותי. כי בכל אחת מהן יתלווה אלי השמוק האחראי.

"מאדי " "למה אתה מרגיש חובה להגיד את השם שלי?" אני קוטעת את דום. "רק אני נמצאת פה חוץ ממך. למי עוד אתה יכול לפנות? פשוט תגיד מה שאתה רוצה להגיד." אני נשמעת קטנונית ומחרחרת ריבים, אבל זאת אשמת הפרצוף שלו. אחרי שהצליח לדרדר את היום הזה עוד יותר, דום הכריז שהאפר של ג'וש נמצא בבית הוריו.

מתברר שאחי דאג לשנע את עצמו לבית משפחת פרי במקום לבית של אמא שלי. בחירה מצוינת. ססיליה בטח היתה הופכת את ג'וש ליהלום או משהו מופרך אחר שמצטלם טוב. דום אמר שאמא שלי לא ביקשה את האפר, אז הוא לא הרגיש צורך לתת לה אותו. חוץ מזה, בצוואה כתוב במפורש שאני אפזר את האפר. אני... ודום.

אוף, אני שונאת אפילו לחשוב עלינו בנשימה אחת, לא כל שכן לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. אבל אנחנו חייבים לדבר כדי לתכנן את הצעדים הבאים. תוכניות לטיול. טיול משותף. אני רוצה לגמור עם זה. כבר התכוננתי לחזור לסיאטל ולהיפרד לנצח מהחוף המזרחי ומהעבר שלי. יותר מדי אנשים כאן עזבו אותי. עכשיו אני נחושה בדעתי להיות זאת שעוזבת.

אבל מתברר שעוד לא סיימתי את עניינַי כאן, אז במקום להסתתר בחדר המלון עם בקבוק ג'ין עד הטיסה מחר, נתתי לדום לשכנע אותי לבוא הנה, לשכונה הישנה שלנו, כי אמא שלו וסבתא שלי עדיין גרות בה. אנחנו נמצאים בבית שלו, כי מבחינתי, כף רגלי לא תדרוך עוד בבית שלי. יש לי בעיקר זיכרונות טובים מהמטבח הזה.

כאן טרפנו את הפנקייקים של גברת פרי כל יום ראשון בבוקר. הרכבנו לגו עם התאומים בימים גשומים. כשדודה פלורנס העיפה אותנו מהבית, ג'וש הכין לנו טוסטים אחרי הלימודים, ודום עזר לי בשיעורי הבית. אני הודפת את הזיכרון האחרון. פעם, כשהייתי ילדה, דום היה נחמד אלי, הוא התייחס אלי יפה. אבל כשהתבגרתי, מוח הרובוט הקר שלו כנראה התבלבל.

הלסת שלו מתהדקת ומתרפה. "טוב. נראה לי שנתחיל בדלאוור." "דלאוור? היא נמצאת ברשימה בכלל? היא ממש... קרובה." גדלנו בפנסילבניה. איך ייתכן שג'וש לא קפץ לדלאוור? אפילו אני הייתי שם. דום מניח בינינו את אחת המעטפות. דלאוור 38°42'55. 868'' N 75°4'54. 433'' W כתב היד של אחי ברור.

הוא רוצה שנפזר חלק מהאפר שלו במדינה הראשונה שאישרה את החוקה. "וזאת רְהוֹבּוֹת." דום מקיש על נקודות הציון. "היא נמצאת על החוף." "חיפשת את הקואורדינטות? זה לא נקרא לרמות?" העיניים שלו מצטמצמות. "איך נגיע לשם אחרת?" "עם מצפן ומפה?" אני מושכת בכתפיים ועיני נעוצות במאזניים כי אני מודדת 262 גרם של אפר.

ג'וש, שהיה בחור ממוצע, שוקל עכשיו שני קילו ותשעים גרם בסך הכול. כשמחלקים את זה לשמונה, יוצא 262 גרם בערך. הוא לא ביקש במפורש שנפזר את האפר באופן שווה בין המדינות, אבל זאת המשימה האחרונה שאני מבצעת בשביל אחי, ואני מתכוונת לדייק. "בשיטה שלך נשוטט באלסקה עד סוף ימינו." דום מרים מעטפה נוספת. אלסקה 62°44'9.

406'' N 151°16'42. 517'' W על המעטפה הזאת יש הערה שלא מופיעה על המעטפות האחרות. תשמרו אותי לסוף. "אבל אם את מעדיפה להשתמש במצפן," ממשיך דום, "ולהסתובב איתי שבועות בכל מדינה " "גם גוגל הולך." אני קוטעת אותו ומעבירה לו את הנתח השביעי של ג'וש. "רהובּות נמצאת במרחק שעתיים נסיעה מכאן."

אני מעיפה מבט אל החלון ורואה את הבוהק החם של שעות אחר הצהריים המוקדמות. יש עוד כמה שעות של אור, וממילא לא הספקתי להגיע לבר בבית הלוויות, אז אני פיכחת לגמרי. "בסדר. נתחיל ממנה. נעשה את זה עכשיו." הוא מפסיק לכתוב באמצע המילה, זונח את המכסה של דקוטה הצפו... "את רוצה לנסוע עכשיו."

דום עושה את הקטע המעצבן שלו ושואל שאלה בצורת הצהרה. או דרישה. כאילו הוא הגה את הרעיון. או כאילו אמרתי משהו מגוחך, והוא חוזר עליו כדי שאשמע במו אוזני את השטויות שאמרתי. אין לי מושג איזו משתי האפשרויות נכונה. אבל עבר עשור מאז שהקדשתי מחשבה לכל תנודה בטון של דום, וניסיתי לחלץ משמעות מכל מבט קודר. אני אפילו לא טורחת לנסות.

"אני רוצה לנסוע עכשיו." ככל שנגיע מוקדם יותר לנקודות הציון, אני אשמע מוקדם מאחי. הסכמתי להשתתף במשחק שלו, אבל האצבעות שלי כבר מגרדות מהידיעה שהקול שלו ולו גם בכתב נמצא בהישג ידי, בתוך המעטפות האלה. חוץ מזה, אם ניסע עכשיו, אצטרך לראות את דום רק עוד שבע פעמים.

אפילו פחות, אם נצליח לדחוס כמה מדינות יחד, וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות. הבחור מסתכל עלי, ואני מנסה לא להילחץ מהמבט הביקורתי שלו. וכשאני בכל זאת נלחצת, אני מאשימה את הגרבונים המגרדים ולא את עובדה שהגוף שלי תמיד נקרע בין המשיכה אליו לבין הרצון לברוח ממנו. דום לא עונה מיד. הוא מסיים לחלק את האפר של אחי בלי להוציא הגה.

ורק כשהמכלים מונחים בערימה בתוך קופסת קרטון, והשולחן נקי, ואני עומדת ליד התיק שלי עם רגל אחת מחוץ לבית, הוא סוף סוף מדבר. "טוב. בואי ניסע." דום חוטף את מפתחות המכונית שלו, מרים את קרטון האפר של ג'וש ופונה לעבר הדלת. אנחנו באמת עושים את זה. אנחנו באמת עומדים לשחק במשחק המורבידי של ג'וש.

כשהמוח שלי מעכל סוף סוף את היקף הטירוף, אני כמעט מצפה שרואה החשבון האחראי והענייני יגיד שאין צורך למלא את ההוראות ככתבן וכלשונן. שהבקשה של ג'וש מופרכת במידה קיצונית, ושאנחנו צריכים לחשוב על פתרון חלופי, מעשי יותר. בשנות העשרה שלנו דום תמיד השמיע את קול ההיגיון לנוכח התעלולים השערורייתיים שג'וש הגה.

הוא לא תמיד הצליח להניא את אחי, אבל לפעמים כן. ולפעמים ג'וש ניצח, ודום הצטרף כסייד קיק לפעילות נואלת שהוא לעולם לא היה יוזם בעצמו. זאת אחת הפעמים האלה. המוות של אחי היה כנראה הקלף המנצח של ג'וש, כי דום מתנהג כאילו המשאלות שלו הגיוניות לגמרי.

ולראיה, הוא מוכן לנסוע למדינה השכנה ולפזר חלק מהשרידים של אחי בחברת אישה ששונאת אותו. ומי יודע, אולי גם הוא שונא אותי. רוב הסיכויים שאני סתם מעצבנת אותו וגורמת לו רגשות אשם, מה שרק מכאיב לי עוד יותר. בתוך תוכי אני רותחת על ג'וש שכפה עלי את המטלה הזאת בלי הסכמתי.

שהוא משתמש בצער שלי כדי לאלץ אותי לשתף פעולה עם אחד התעלולים שלו. אבל בלב שלי יש עוד פצע פתוח, מדמם, שרוצה לעשות כל מה שרק אפשר כדי להתחבר שוב לאחי, גם אם זה דורש ממני להשתתף במשחק הדבילי שלו. כשנגיע לחוף, נפתח את המעטפה. ואני אקרא עוד משהו שאחי כתב. האם המסר יהיה ממוען אלי? אל דום? אל שנינו? אבל דום ואני זה לא שנינו.

אולי היינו פעם למשך כמה שבועות לפני שנים. כמה שבועות תמימים ומטופשים שהיו משמעותיים מדי בעיני, וחסרי משמעות בעיניו. תמיד שנאתי את הרעיון שאני הסוד המלוכלך של דום, ואני שמחה שג'וש לא ידע מה קרה ביני לבין החבר הכי טוב שלו,