יניב ביטון מושקע במאבקים, אבל עדיין שומר על אופטימיות

יניב ביטון מושקע במאבקים, אבל עדיין שומר על אופטימיות ראשי ראשי יניב ביטון מושקע במאבקים, אבל עדיין שומר על אופטימיות אחרי שהתברג בצמרת תעשיית הבידור והקומדיה הישראלית, יניב ביטון נמצא במאבק: מול מי שרוצה לקחת ממנו את הזהות היהודית, מול הרגרסיה במעמד הקהילה הלהט"בית ומול ממסד פוליטי שנלחם דווקא בו.

עכשיו הוא עולה לבמה של הקאמרי עם תפקיד ראשי בקלאסיקה "ד"ר סטריינג'לאב" ומספר למה הטלוויזיה שלו בבית סגורה, מה גרם לו להגיע לשיעורי תלמוד, מה הסיכוי שייכנס בעצמו לפוליטיקה ואיך, למרות הכל, הוא לגמרי אופטימי רתם איזק פורסם: 17. 07. 26 00:00 אין דבר כזה ניצחון מוחלט / כל התקופה הזו היה לי דיאלוג סביב הנושא של כוח.

בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר אמרתי לעצמי שטעיתי, שאולי צריך להכיר בזה שכוח הוא כן פתרון הרבה פעמים כדי לפתור בעיות. היום אני חושב שאחרי שלוש השנים האלה אנחנו בשיא ההבנה וההכרה במגבלות הכוח.

כי התרנו את הרסן לכיוון השני, ש׳אנחנו לא פראיירים יותר ולא ידפקו אותנו, ואנחנו לא נהיה יותר בהכלה ואנחנו רק ניזום׳, ואז אתה אומר, אוקיי, גם לדבר הזה יש מגבלות, זה לא פותר הכל. תעיף מיליון פצצות ותהרוג, ועדיין יש דברים שאתה לא פותר ככה.

זו גם מחשבה מדכאת להרבה אנשים בימין אני מניח, שיש להם פנטזיות על ניצחון מוחלט, ורואים שזה לא קיים. קראתי מלא ספרים על מלחמות בתקופה הזו. לפעמים זה עודד אותי כי אמרתי אוקיי, זה חלק מהמנגנון האנושי לפתור בעיות ולהתקדם.

היה ספר שקראתי והעיף לי את המוח, של ההיסטוריונית הקנדית מרגרט אולוון מקמילן, שאמרה שמלחמה זה לא רק רע, היא מביאה דוגמאות של דברים שקרו פוסט-מלחמה שהצעידו את האנושות קדימה, בטח ובטח בעולמות של טכנולוגיה. אז התעסקתי הרבה בדבר הזה. היו לי הרבה משברים, הסבב השני של המלחמה באיראן היה נורא מבחינתי.

זה היה יותר מפחיד, אני גר ליד הקריה, וכהורה התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה. הבסיס הוא לשמור את הצאצאים שלי בחיים, בריאים ושלמים. ושאלתי את עצמי אם אני חוטא לתפקיד ההורי שלי בזה שאני מתעקש לגור פה. היו רגעים שבשלוש לפנות בוקר יורדים למקלט בפיג'מות, והם כבר לא יודעים מה נעשה איתם. ריחמתי עליהם כל כך.

זה היה רגע שממש אמרתי, איזו באסה של ילדות. הם עוברים את הכיתות בלי ללמוד בכלל. אז יש רגעים שיש לי צער עליהם, ואני מקווה שיהיה להם עתיד טוב יותר. אני גם חושב שיהיה עתיד טוב יותר. הומור בתקופה הזו הוא כמו הומור של שבעה / קשה לעשות סאטירה בימים כל כך מופרעים.

זו מלאכה מטורפת וקשה ואני מעריץ את הכותבים על זה שהם כל הזמן צריכים לחפש את הזוויות החכמות, הטובות והיצירתיות להגיב על המציאות הזאת. אבל אני חושב שהרבה פעמים זה לא להגיד איזה משהו פורץ דרך וחכם על הטירוף, אלא לתת קול למשהו שאנשים בבית מרגישים.

במלחמה הרגשתי שזה כמו הומור של שבעה - בדיחות פרטיות על אתוס משפחתי, שרק אנחנו יודעים את הנימי-נימים שלהן. כשאתה יושב בבית ומרגיש שותף לאיזה משהו זה פורקן שעושה קצת טוב על הלב, ולמדתי להעריך את זה. היחס לדמויות שאתה מגלם ב”ארץ נהדרת” וב”היהודים באים” השתנה בעקבות המלחמה?

עשיתי כל הזמן דמויות שהן לא אהובות עליי ושאני מבקר אותן תוך כדי, וזה כל הזמן אמביוולנטי, זה כל הזמן ביקורת וקצת אהבה, והרבה פעמים מפלס האהבה הולך ויורד. וזה באמת שונה גם ממשחק, כי משחק בנוי על אמפתיה לחלוטין, להיכנס לנעליים של האחר, להזדהות עם בן אדם אחר.

זה יכול להיות אויב, זה יכול להיות מישהו ששונה ממך, אבל אתה בהכרח עושה יציאה מעצמך. כשעושים חיקויים זה שונה, כי יש בתוך זה את הקומנט של מה שאני חושב עליו, ואני חושב שגם אם אני מחבב את איך שאני עושה את אריה דרעי עדיין רואים את הביקורת שיש עליו בתוך החיקוי, או חמינאי, להבדיל אלף אלפי הבדלות.

לא הייתה דמות שאמרתי שאני לא יכול לעשות אותה עכשיו. עשיתי את כולם ב”היהודים באים”, גם את יגאל עמיר. הגעתי להכל. את העונה האחרונה של “היהודים באים” פתחת במונולוג מצמרר של משה רבנו שמדבר על העם היהודי פוסט-7 באוקטובר. כן. 7 באוקטובר תפס אותנו בסוף הצילומים, הפסקנו אותם וחזרנו אליהם רק בינואר 2024.

בוטלו כמה מערכונים שכבר היו, ונכתבו מערכונים חדשים. הם הרגישו שהפעולה שהם רוצים לעשות על הצופים היא נחמה. מאוד הזדהיתי עם זה. כולנו מוכים, אבלים, חרדים. אז הדמות של משה, שכל הזמן היה יורד על בני ישראל שהם עם מסריח, “עם של קקות”, פתאום מתפכחת. הוא אומר, ראיתי שאתם סבבה, שהתנדבתם, שאכפת לכם.

הוא אומר להם בסוף “תחליטו אתם לאן אתם לוקחים את זה, אם תהיו דור של חורבן או דור של תקומה”. פרספקטיבה כזו של אבי האומה. עשינו את זה בוואן-טייק, ובכיתי תוך כדי. הרבה פעמים אומרים לי 'איזה אמיץ אתה שאתה מתבטא'. מה אמיץ בזה? אני מרגיש שאני לא אומר הכל.

צריך להבין מה רמת הקשב מסביבך, להיות מודע לה, לעשות את זה חכם" להישאר או לעזוב / בתחילת ספטמבר אמור לצאת הסרט החדש של אבי נשר - “האהבות שלנו”. בהתחלה היה לי חשש מהעיסוק באסון הגדול בסרט אבל אחרי שצפיתי בו הבנתי את הכוח המרפא של אמנות ואת היכולת של אמנות וקולנוע בפרט לעבד טראומה קולקטיבית.

מה שמיוחד בסרט בעיני זה שחלק גדול ממנו הוא בכלל ב-6 באוקטובר. זה ארבעה אנשים שונים שה-6 באוקטובר היה יום מאוד דרמטי בחיים שלהם. אני משחק שם שוטר שמחליט להודיע שהוא עוזב את המשטרה ועושה רילוקיישן לחו”ל עם אשתו. הוא מתכנן להודיע את זה ביום ראשון, והשבת באה ומערבבת את הכל. אני חושב שהסרט מהדהד שאלות על האהבה למקום הזה.

על המחשבה אם לעזוב אותו, אם להישאר. הוא מתעסק בשאלה הזו ובמחיר של האהבה הזו. זו היתה חוויה מאוד חזקה יחד עם הפרטנרית הטובה בעולם מגי אזרזר, מפלצת של כישרון שגורמת גם למי שסביבה לשחק טוב יותר. אנחנו החילונים צריכים להחליט מה קדוש לנו ולהילחם עליו / רואים את החילוניות רק כשלילה של הדת, לא כתפיסת עולם בפני עצמה.

בגלל זה גם הרבה פעמים מזלזלים בנו שאין לנו דברים קדושים, כי נגיד אסור לפגוע למישהו דתי ברגשות, נכון? אסור לעשות קריקטורה על מוחמד, כי יבואו וישרפו לך את המערכת. אסור לצחוק על משה. וברגשות שלנו אין בעיה לפגוע, כי הם סתם. אבל יש לנו תפיסות של חירות, של תבונה, גם אנחנו צריכים להגיד “יש דברים שהם קדושים לנו”.

אנחנו קצת שונאים את המילה קדוש כי אין לנו את זה בתור אנשים לא דתיים. אבל כן, אנחנו צריכים להחליט מה קדוש לנו. אתה חושב שיש בתקופה הזו התעוררות חילונית להבנה הזו שצריך להילחם על מה שחשוב לנו? כן. אני חושב שזה כבר כשהיו פה מאבקים על דמוקרטיה ומחשבה על בית, מה זה בית ומהם החוקים המשותפים שאנחנו מוכנים לקבל בשביל לחיות פה.

איך נקבעת מערכת היחסים בינינו, כמה אני מוכן לשלם בשביל לגור במקום מסוים, כל מיני שאלות בסיסיות. לדעתי הבנו מהם הדברים שאנחנו מוכנים להילחם עליהם, כמו חרדים, שמוכנים לשכב על הכביש כי הפגיעה בלימוד התורה היא בנפשם. ויש דברים שהם בנפשנו. אנחנו צריכים להגדיר מהם, ובאמת להילחם עליהם. אנחנו לא שלילה של הדת ולא עגלה ריקה.

ובשביל להילחם על זה אנחנו צריכים גם להיות בקשר כל הזמן עם העולם התרבותי היהודי שלנו, של מה זה אומר לנו, כי הרבה פעמים כתגובת נגד אמרנו “זה שלהם”. פרשת השבוע, התנ"ך, הרמב״ם, התלמוד, זה לא מעניין אותנו. אבל אנחנו צריכים להתכתב עם התרבות היהודית העשירה. אני רוצה לעשות ריקליימינג, לקחת את זה בחזרה, כי זה גם שלי.

למדתי תלמוד אצל חיה גלבוע. הייתי בטוח שזה רק חוקים, אבל זו ממש חשיבה פילוסופית על הטבע האנושי, ויש שם מיסטיקה וארוטיקה והכרה בזה שאין אמת אחת, יש כמה תשובות. ליהדות יש מיליון ואחד קולות. יש יהדות פונדמנטליסטית קנאית ומשיחית ויש עוד צבעים. החובה שלנו היא להביא את הקול הליברלי.

אופטימיות היא תוכנית עבודה / אי-אפשר להתקיים במקום הזה בלי להיות אופטימי, כי אחרת למה אנחנו פה? הפסימי והאופטימי יודעים את אותו דבר על העתיד. שנינו לא יודעים איך העתיד יתפתח פה, וחלק מובנה ממאבק זה להאמין שיכול להיות טוב, להאמין שהאנושות משתפרת. אנחנו באיזה גל של טמטום, של בערות ושל מלחמה גדולה.

זה בא בגלים כל הזמן לאורך ההיסטוריה, אבל אחרי זה צריך להאמין שיש וקטור של שיפור באנושות והתקדמות. אני חושב שאנחנו עוברים בנקודות שאנחנו חייבים לעבור בהן בשביל שהמקום הזה יהיה טוב יותר. מאבק על הדמות של המקום הזה, שמאוד טבעי שיגיע אחרי 75 שנה. לפי כל המחקרים זה הזמן שזה קורה, מספיק רחוק מדור המייסדים.

עכשיו זה הזמן שבו שואלים מה הסיפור, לאן זה הולך, איך אני רוצה שהמקום הזה ייראה, מה חוקי המשחק, מה מוסכם עליך ועליי בהנחה שאתה לא הולך לעוף מפה. אני לא הולך לעוף מפה בתור אדם דתי ולא הולך לעוף מפה בתור בן אדם ליברלי, ואיך עכשיו אנחנו פותרים את הדבר הזה?

אני מאוד מקווה שאם תהיה ממשלת שינוי, היא לא תהיה עסוקה בנקמה או בהכנעת הצד השני. זה מאוד מפתה אבל זה לא יעבוד. אני מקווה שיהיה ריפוי אמיתי, ובגלל זה אני אופטימי לגבי המקום. נכון, אנחנו בשכונה מזעזעת, מרחב דתי פונדמנטליסטי משוגע שלא מקבל אותנו.

אבל גם המזרח התיכון יכול להשתנות, וכמו שאומרים לנו תמיד, תחשבו על צרפת וגרמניה, כמה הם רצחו זה את זה, מיליונים, ועכשיו הם ביחד. בזמן אמת זה היה נראה להם נצחי, צו גורל, אבל סכסוך יכול להיגמר. צריך להאמין בזה ולעבוד בשביל זה. אתה מתכוון למילה הזו? המילה שהס מלהזכיר? כן, שלום.

לא לדבר אותה עכשיו כמו בניינטיז, שאמרו מה זה שלום? לאכול חומוס בדמשק. לא נאכל חומוס בעמאן אבל תהיה אי-לחימה, זה יכול לקרות. חובה לחפש את האנשים המתונים בכל מקום, גם אם זה