בחצות הלילה, בכפכפים ובגופיות, הגיעו פרופ' גבי אלבז גרינר, מנהלת היחידה לצנתורים מבניים בהדסה עין כרם, ופרופ' דוד פלנר, מנהל מחלקת הצנתורים, היישר משדה התעופה לבית החולים. שעות אחדות קודם לכן עוד השתתפו השניים בכנס מקצועי חשוב בקפריסין, אבל הודעה דחופה מבית החולים שינתה את כל התוכניות.

דקות ספורות אחרי שהגיעו כבר החליפו את בגדי הטיסה בבגדי חדר הצנתורים, ופתחו בפעולה מורכבת להצלת חייו של יאיר לוי, בן 37, שבעקבות מום מולד בלב עבר החייאה ומצבו הידרדר עד כדי סכנת חיים מיידית. "ידענו שהסכין מונחת על צוואר החולה", משחזרת פרופ' אלבז גרינר בשיחה עם ynet. "מבחינתנו כל דקה הייתה משמעותית.

אם היינו יכולים לשחות מקפריסין, היינו שוחים, זו הייתה רמת הדחיפות. ידענו שמדובר באיש צעיר, שיש לו תינוק ושאשתו מחלימה מסרטן, ואמרנו 'האיש הזה חייב לחיות. כל עוד זה תלוי בנו, נעשה הכול כדי להציל אותו'". יאיר החל להרגיש ברע לפני כשלושה חודשים, אבל בתחילה לא ייחס לכך חשיבות. "הרגשתי קוצר נשימה במאמץ קל.

הייתי עולה במדרגות, ואחרי קומה אחת או שתיים כבר מתחיל להזיע ולהתנשף", הוא מספר. "זה לא היה אופייני לי. תמיד שמרתי על אורח חיים בריא והתאמנתי בחדר כושר". לפני כחודש, כמה שעות אחרי שחזרו הוא ואשתו עמית (30) מחופשה בניו יורק, מצבו הידרדר בבת אחת. "באמצע הלילה הרגשתי כבדות והתחלתי להזיע", הוא נזכר.

"ראיתי שהוא קם מהמיטה, אבל חשבתי שזה בגלל הג'ט לג, או שהוא מתרגש כי היה אמור להתחיל עבודה חדשה למחרת", מוסיפה עמית. שיחת טלפון מהסלון בארבע לפנות בוקר צלצל הטלפון שלה. על הקו היה יאיר, ששכב בסלון, מטרים ספורים ממנה. "היה לי קשה ללכת אליה, ובקושי הצלחתי לדבר", הוא משחזר. כשניגשה לסלון, מצאה את בעלה מזיע ומתקשה לנשום.

"התקשרתי לאחותי שתבוא לשמור על הילד, ויצאנו לבית החולים", היא מספרת. בני הזוג, המתגוררים בעפולה, הגיעו תוך זמן קצר לבית החולים העמק. בבדיקות עלה חשד לזיהום בריאות, לצד היצרות קשה באחד ממסתמי הלב על רקע מום מולד. הרופאים הסבירו שיאיר זקוק לניתוח לב פתוח להחלפת המסתם, אבל בני הזוג החליטו לבקש חוות דעת נוספת.

בעקבות המלצה של בני משפחה הם פנו להדסה עין כרם, ולבסוף עברו לשם באופן עצמאי. בהדסה נבדק מצבו מחדש, והתמונה שהתבררה הייתה מורכבת: מלבד ההיצרות הקריטית במסתם האאורטלי (המסתם שבין החדר השמאלי של הלב לאבי העורקים), יאיר סבל ממצוקה נשימתית, והרופאים חששו שלא יוכל לעמוד בניתוח לב פתוח.

בשל החשד לזיהום הוחלט לנסות תחילה לשפר את מצבו בטיפול תרופתי, בתקווה שאפשר יהיה לבצע את הניתוח בתנאים טובים יותר. אבל מצבו רק הלך והחמיר. הוא הורדם, הונשם והועבר לטיפול נמרץ, שם ניסו הצוותים לייצב אותו.

ההידרדרות הגיעה בסופה של שנה קשה במיוחד לבני הזוג, שבמהלכה התמודדה עמית עם סרטן בבלוטות הלימפה ועברה סבבים ממושכים של כימותרפיה. לאורך כל התקופה היה יאיר לצידה, ליווה אותה לטיפולים ודאג לבנם הקטן, שקד עברי.

"השאלה הייתה אם החולה ישרוד" הם לא העלו על דעתם שימים ספורים אחרי שקיבלו תוצאות מעודדות מהטיפולים של עמית, דווקא יאיר הוא שישכב במיטת בית החולים כשחייו בסכנה. "באותם רגעים שאלתי מה הקדוש ברוך הוא רוצה, איזה שיעור הוא מנסה ללמד אותנו", אומרת עמית. "היה לי גם הרבה כעס על עצמי. שאלתי את עצמי מה פספסתי ואיך לא שמנו לב".

במשך שבועיים שכב יאיר בטיפול נמרץ במצב קשה, ורק לפרקי זמן קצרים הצליח לתקשר מעט עם הסביבה. "כל יום אמרו לנו שלא בטוח שהוא ישרוד את היום", מספרת עמית. במהלך האשפוז מצבו הידרדר שוב והוא נזקק להחייאה מורכבת, ובשלב הזה הבינו הרופאים שאי אפשר להמשיך להמתין ושיש להחליף את המסתם בדחיפות.

ניתוח לב פתוח, הטיפול המקובל במצבו, היה כרוך בסיכון גבוה במיוחד, ולכן עלתה האפשרות להחליף את המסתם בצנתור (TAVI), הליך המיועד בדרך כלל למטופלים מבוגרים יותר. פרופ' אלבז גרינר מסבירה שאצל צעירים מעדיפים ניתוח לב פתוח והשתלה של מסתם מכני, שיכול לתפקד עשרות שנים ואף כל החיים.

בהחלפת מסתם בצנתור, לעומת זאת, משתילים מסתם ביולוגי שאורך חייו מוגבל יותר ושעלול להישחק עם השנים, ואז תידרש התערבות נוספת. "השאלה הייתה אם החולה ישרוד את הניתוח", מסביר פרופ' פלנר. "פתיחת בית החזה, החיבור למכונת לב-ריאה והעומס שהפעולה מטילה על הגוף הם אתגר עצום לאדם שנמצא בשוק עמוק, כמו במקרה של יאיר.

הערכנו שבמצב כזה הסיכון למות בניתוח עולה על 50%". מסתם עם עלה אחד במקום שלושה הוא מציין שגם מבחינה אנטומית לא היה ברור אם אפשר יהיה לבצע את הצנתור. "המסתם הזה, האחראי על מעבר הדם מהלב לעורק הראשי שמוביל אותו לכל הגוף, בנוי בדרך כלל משלושה עלים שנפתחים ונסגרים בכל פעימת לב.

אצל יאיר, לעומת זאת, התפתח מלידה מסתם בעל עלה אחד בלבד", הוא אומר. המבנה החריג של המסתם וההסתיידות הקיצונית שלו עוררו חשש שהשתלת מסתם חדש בצנתור תהיה מסובכת במיוחד. אבל במקרה של יאיר, השיקול שעמד לנגד עיני הרופאים היה הסיכוי להציל את חייו באותו רגע. "היה לנו ברור שאם לא נעשה כלום, הוא ימות", אומרת פרופ' אלבז גרינר.

כשמצבו של יאיר החמיר, הועברו לשני הרופאים בקפריסין בדיקות ה-CT שלו. אחרי שבחנו את הקשיים הצפויים בפעולה, הגיעו למסקנה שהחלפת המסתם בצנתור היא האפשרות שתעניק ליאיר את הסיכוי הטוב ביותר לשרוד. "מרגע שהתקבלה ההחלטה הזו ידענו שאנחנו צריכים לעשות פרסה ולחזור לארץ", אומרת פרופ' אלבז גרינר.

בלי להמתין דקה נוספת עזבו השניים את הכנס, ותוך שעה כבר היו בדרכם לשדה התעופה. "הכנס בכלל לא היה עניין מבחינתנו. צריך להגיע, אז מגיעים", היא מוסיפה. עמית, אשתו של יאיר: כשהבנתי שהמנתחים בדרך מקפריסין, הרגשתי מעין הקלה, אבל גם הרבה פחד. היה לנו ברור שיש סיכוי שהוא לא ייצא מהניתוח.

באותו לילה קראנו לכל מי שרצה להיפרד לבוא לבית החולים אבל הדרמה לא הסתיימה שם. כשהגיעו לשדה התעופה בקפריסין, התברר להם שהטיסה החלופית נדחתה בשעתיים. "אפילו בני המשפחה שלנו, שהכירו את המצב, היו בלחץ, כי הם ידעו כמה זה דחוף", היא מספרת.

השעות חלפו ומועד הנחיתה נדחה שוב ושוב, תחילה לשעות הערב ואחר כך לתשע בלילה, עד שלבסוף נחתו השניים בישראל רק סמוך ל-23:00. נהג מונית שהמתין להם הסיע אותם ישירות להדסה עין כרם, והם נכנסו מיד לחדר הצנתורים. מחוץ לחדר המתינו בדאגה בני משפחתו וחבריו של יאיר.

"כשהבנתי שהמנתחים בדרך מקפריסין, הרגשתי מעין הקלה, אבל גם הרבה פחד", משחזרת עמית. "היה לנו ברור שיש סיכוי שהוא לא ייצא מהניתוח. באותו לילה קראנו לכל מי שרצה להיפרד לבוא לבית החולים". מהמפשעה אל הלב במשך שעתיים נאבקו הרופאים על חייו של יאיר.

"הוא היה בשוק עמוק, לחץ הדם שלו היה נמוך מאוד, הוא היה בסכנת חיים ממשית", מסבירה פרופ' אלבז גרינר. לצד שני המצנתרים השתתפו בפעולה גם ד"ר מרדכי גולומב, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב, וד"ר טטיאנה בירג, מרדימה בכירה.

בשלב הראשון החדירו הרופאים צנתר דרך המפשעה והעבירו בלון אל המסתם הפגוע, כדי להרחיב את הפתח הצר ולשפר את זרימת הדם. "הרחבנו את המסתם וראינו תגובה חיובית, אבל המצב עדיין היה קשה", היא מספרת. בשלב הבא הושתל המסתם החדש, שנועד לדחוק הצידה את עלי המסתם הישן והמסויד ולאפשר זרימה תקינה של דם מהלב לגוף.

"השתלנו את המסתם החדש, ובגלל העיוות הקשה הרחבנו אותו שוב עד לפתיחה מלאה. ברגע שהמסתם נפתח ראינו פתאום תגובה קיצונית ועלייה בלחץ הדם, והמרדימה אמרה לנו שמצבו יציב", מתארת פרופ' אלבז גרינר. "מכאן אמרנו: 'אוקיי, עכשיו השאלה היא כמה רזרבות יש למטופל ואם יצליח להתאושש, ולאנשים צעירים בדרך כלל יש כאלה'.

מבחינה טכנית, זו הפעולה המורכבת ביותר שעמדה לפנינו בשנים האחרונות". בתום הפעולה עודכנה המשפחה שהצנתור עבר בהצלחה. "אני זוכרת שנפלתי על הרצפה ואמרתי: 'מגיע ליאיר לראות אותי בריאה, לראות אותי עם שיער, לראות את הילד שלנו גדל. לא מגיע לו ללכת בלי לראות גם את הטוב'. הרגשתי הודיה גדולה. הרופאים היו מדהימים.

פרופ' גבי ממש הרימה אותי ואמרה לי: 'זהו, זה נגמר'. כשהיא ראתה שאני עם קרחת, היא אמרה לי: 'גם זה תכף יהיה מאחורייך'", נזכרת עמית. בשביל הרגעים האלה תוך ימים ספורים הופיעו סימני התאוששות מעודדים, ויאיר, שזמן קצר קודם לכן היה בסכנת חיים מיידית, חזר לדבר ולתקשר עם הסביבה. כעבור שבועיים שוחרר מבית החולים.

"היום אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני רוצה להודות לכל צוות בית החולים, כל מי שטיפל בי היה מדהים", הוא אומר. גם עבור שני המצנתרים, שרגילים להתמודד עם מצבים רפואיים מורכבים, זה היה אירוע יוצא דופן. "אנחנו מתעסקים בחיים ובמוות כל יום, אבל לאורך השנים היו לנו בערך חמישה מקרי קיצון כמו של יאיר. זה מרגש מאוד", הם מספרים.

"אתה אומר: 'וואו, נתנו חיים לבן אדם, ולמשפחה כולה'. בשביל הרגעים האלה אנחנו במקצוע הזה". אנחנו מתעסקים בחיים ובמוות כל יום, אבל לאורך השנים היו לנו בערך חמישה מקרי קיצון כמו של יאיר. זה מרגש מאוד. אתה אומר: 'וואו, נתנו חיים לבן אדם, ולמשפחה כולה'.

בשביל הרגעים האלה אנחנו במקצוע הזה פרופ' אלבז גרינר מוסיפה: "למחרת ראינו את הבן הקטן שלו קופץ על המיטה ואומר 'אבא', ואת חושבת לעצמך שזה 100% בזכותנו, ושזה שווה את כל העבודה הקשה, את כל הלילות, השבתות, הכוננויות והאתגרים המשפחתיים". עבור פרופ' אלבז גרינר, המאבק להצלת חייהם של מטופלים במצב אנוש נושא גם משמעות אישית.

ב-1995 היא נפצעה אנושות בפיגוע באוטובוס קו 26 בירושלים, וניצלה בזכות רופאי הדסה שנאבקו על חייה, גם כשסיכוייה לשרוד נראו