אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 12

לקריאת החלקים הקודמים אשת הרב, אשת הבישוף - חלק ראשון אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שלישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק רביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק חמישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שמיני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק תשיעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק עשירי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 11 אופל אלמנה תאיר אני הולכת, אני אומרת לשמחה.

הוא לא שואל לאן. שמחה, אלול עכשיו, אני כמעט מתחננת. עוד מעט ימים נוראים. אני הולכת להופעה של ימים נוראים. אני מנסה לומר את הצירוף בהגייה המלעילית שהוא מכיר. הוא מביט בי בעיניים מזוגגות. ימים נוראים? איריס ואני יושבות זו לצד זו בכיסאות פלסטיק, עוטות מסכות.

רחבת הדשא סביבנו מלאה אדם, אנשים שמקפידים למדי על ההוראות עוטים מסכות, יושבים במרחק. חלקם מתחבקים ורוקדים לצלילי המוזיקה. חלק מהשירים אני מכירה היטב, חלקם חדשים לי. ושיר אחד תופס לי את הלב ולא מרפה. אופל אלמנה תאיר, בוהו בוכייה תבהיק, גיל גלמודה תגיש, דלף דמעתה תדמים.

אני יושבת על כיסא הפלסטיק הלבן, על הדשא, מאזינה לזמר שתלתליו מתנופפים ברוח ושירתו מרעידה את ליבי. לא הכרתי אותו קודם, ואף פעם לא שמעתי את השיר הזה, שננעץ בלבי עכשיו. את המילים אני דווקא זוכרת מאחד הפיוטים שבמחזור התפילות ליום הכיפורים. לא הכרתי את המנגינה והביצוע. תקשיבי, אני לוחשת לאיריס שיושבת לצידי. תקשיבי.

רק בשביל זה היה כדאי לבוא. נו, מה אמרתי לך, שמחה איריס. לא למדת כבר שאת צריכה להקשיב לי תמיד? איריס הנהדרת. היא הרי שונאת את המוזיקה החסידית שלי, והכריחה אותי לבוא בגללי, לא בגללה. היא שכנעה אותי לנצל את הימים האחרונים שלפני הסגר החדש הצפוי. היא סיפרה לי על הופעה מוזיקלית תחת כיפת השמים, לכבוד ראש השנה ויום כיפור.

הזמר הוא כוכב עולה. את תיהני, מבטיחה לך, אמרה. את יודעת שאני אף פעם לא מסרבת לך, עניתי בעייפות. נו, ותראי מה יצא לך מזה, קולה של איריס נשמע שמח מתמיד. את כותבת עכשיו בזכותי ספר, לא ככה? חודש אוגוסט הולך ומתקרב לקיצו וספטמבר מתחיל. עקומת הנדבקים בקורונה רק עולה ועולה. באוויר יש דיבורים על סגר שני.

אני לא אעמוד בכך שוב, רק לא סגר. עד שחזרתי לפגוש את הילדים, את הנכדים, את אמא שלי. לא אצליח לוותר על זה שוב. איריס נראית דווקא מאוששת ושמחה. מאז שבתה התנדבה להיות שפן ניסוי לחיסונים נגד הקורונה, נרגעה הבת וחזרה לעצמה כמעט לגמרי. מי האמין שיש משהו טוב בקורונה הזו, אומרת איריס בשקט. נטע חזרה לחייך.

נדמה לי שיש לה חבר חדש, היא הכירה אותו שם, בניסויים האלה. את רוב זמני בספרייה שלי אני משקיעה עכשיו בהיערכות להשאלה מרחוק במקרה של סגר נוסף, מכינה טפסים ומגבשת עם הצוות שלי מתווה סביר. אנשים יזמינו ספרים דרך המייל, והצוות יכין אותם להשאלה. אלא אם כן, מעירה תרצה, אלא אם כן לא יתירו לפתוח את הספריות אפילו להשאלה מרחוק.

אני עוצמת את עיני בייאוש. את רוב זמני בבית, למעט הטיפול ההכרחי בשמחה, אני מקדישה ליואנה, לכתיבה. מסמנת לעצמי פרטים שאזדקק להסבר עליהם או להשלמת מידע מדניאל, כשזה יואיל להיזכר בי שוב. לכן אני מסכימה בין השאר ללכת להופעה עם איריס. כמה אפשר להישאר בבית. אני מציצה בטלפון ורואה שיחה שלא נענתה מדניאל. אכתוב לו אחר כך.

כל הדרך הביתה אני מזמזמת את המנגינה החדשה, ובבית אני מחפשת את המילים. אני מוצאת אותן בקלות במחזור התפילות של יום הכיפורים. אופל אלמנה תאיר - זו יואנה. אני חושבת. כל הפיוט נכתב עליה. היא האלמנה החיה. האם אלוהים יאיר את האופל שהיא חיה בו? בוהו בוכייה תבהיק - חייה של האישה הבוכייה השרויים בתוהו ובוהו.

גיל גלמודה תגיש - הגלמודה עצובה, האם יפרוץ גיל חדש את בדידותה? דלף דמעתה תדמים - האם ייפסק מקור הדמעות שלה? פתאום פורץ ממני בכי לא מוסבר. מוזיקה עושה לי דברים כאלה. דמעותי מתערבבות עם דמעותיה של יואנה. מה יהיה הסוף, אני ממלמלת, ולא בטוחה למי מכוונת השאלה הזו.

שובע שמחות תשביענה, ענן עשן תעטרנה, פינת פתחיה תפאר, צדק צנועים תצמיח. אילו מילים נפלאות. אני רושמת לעצמי לבדוק ממתי הפיוט הזה, מי כתב אותו, והאם יואנה, בקסטיליה של המאה ה 14, היתה יכולה בכלל להכיר אותו. שיחת מסרונים רות: התקשרת אלי. אני שמחה לראות שהחללית שלך נחתה שוב ביקום התבוני. דניאל: לא הלכתי לשום מקום. אני כאן.

הייתי צריך להרהר קצת. רות: אני מכירה אותך כבר. ומה שלומך? דניאל: אני רוצה להציע הצעה, וכדאי שניישם אותה מהר, לפני שיוכרז הסגר השני. יש לנו שלושה ימים בדיוק. בארכיון העם היהודי יומיים אחר כך אני פוסעת לצד דניאל בגבעת רם בירושלים.

את הספרייה הלאומית אני מכירה היטב, מתוקף תפקידי, אבל את השבילים הנסתרים האלה בשולי הגבעה לא הכרתי. לאורך כל הנסיעה, מאז אספתי אותו מביתו, דניאל מספר לי על המכתב של יוהנה ועל בקשתה ממנו. בזכותך פתחתי אותו, הוא אומר. תודה. כנראה שהייתי טיפש. לא טיפש אבל איש קשה, אני מחייכת, וליבי עולץ.

לפחות משהו טוב אחד עומד לצאת מכל הקורונה המבולגנת הזו, ומהסיפור של יואנה. כאן שוכן ארכיון העם היהודי? אני שואלת כשאנחנו מתקרבים לקבוצה של קרוונים פשוטים וחסרי חן. לא פלא שככה אנחנו נראים. הפקידה בכניסה למתחם מפנה אותנו לאחד הארכיבאים איש נמוך, קצת גוץ, במכנסי חאקי ארוכים, מרבה להשתעל.

הוא מוביל אותנו לאורך מסדרון אפלולי, שבקצהו חדר רחב וארון ברזל גדול ומיושן צמוד לאחד מקירותיו. הנה כאן, הוא אומר ומתעטש עיטוש גדול, כאן מסמכי קהילת המבורג, ופה, הוא מצביע על שלושה שולחנות עץ ישנים בצד, כאן תוכלו לפתוח את התיקיות ולעיין במסמכים. הוא משתעל.

אני מניח שאין צורך לבקש שתשמרו על המסמכים ותעיינו בהם בזהירות רבה, הוא מסיים, ולפני שהוא הולך הוא פורץ בסדרת שיעולים מפחידה נוספת. בוא נקווה שהסיבה לשיעול של הארכיבאי היא אבק, אני לוחשת לדניאל. בחדר הצנוע והצפוף יושבים אנשים נוספים ורוכנים מעל תיקיות מאובקות.

חמישה גברים חילונים, שלושה בעלי חזות חרדית, שישה סטודנטים וסטודנטיות צעירים, שני קשישים שאחד מהם מלווה בנערה צעירה, כנראה נכדתו, ועוד אדם בגיל העמידה, שעונה לטלפון במבטא צרפתי. האחרים מהסים אותו בנימוס, והוא מבקש את סליחתם. האיש צרפתי, ללא ספק. אני תוהה מה כל אחד מהם מחפש.

אנחנו מתחילים בתיקי הקבורה של החברה קדישא של הקהילה. כשהארכיבאי שומע מה אנחנו מחפשים הוא מצביע על אלה, וממליץ לעבור משם לרשימות הנישואים (שיעול) ולפנקסי המוהלים (שיעול). אנחנו עושים כדבריו. המסמכים ישנים מאוד, וכתב היד בהם מטושטש ולעתים קשה מאוד לפענוח ולהבנה.

אבל אחרי שלוש שעות מייגעות של נבירה בתעודות, הנס מתרחש: אאוריקה, אני אומרת בלחש. מצאתי. השם יוהנה נונז, אפור על גבי חום, בלט וקרא לנו מתוך רשומות קהילת ה"פורטוגזים". יוהנה נונז נולדה בליסבון ונקברה בהמבורג בכ"ג באדר תי"ב (1652). חוץ מאשר את אם אמה הקדומה של יוהנה שלך, מה מצאנו פה בעצם, אני שואלת את דניאל.

ומה הקשר שלה ליואנה שלי? יואנה שלך! הוא מעיר. יפה. אנחנו צריכים להתמקד עכשיו במקומות שהמהגרים היהודים הגיעו מהם להמבורג, במיוחד בליסבון. אבל איני יודע איך נדע... בעצם, אולי אני כן יודע, חיוך גדול עולה על שפתיו פתאום: פרופסור בלום! הוא קורא בלחש, כדי לא להפריע לעבודתם של האחרים בחדר. הו, שלום לך, אומר הפרופסור הצרפתי.

דוקטור טולדנו, מזמן לא התראינו. מה שלומך? כחצי שעה לאחר מכן אנחנו יושבים בקפטריה של הספרייה הלאומית ומקשיבים לפרופסור בלום, שנראה מאושר לחלוק את ידיעותיו.

בשנת 1492 הועמדו יהודי ספרד בפני הברירה להתנצר או לעזוב את הארץ שהם ואבותיהם חיו בה כאלף וארבע מאות שנה, מאז גלות יהודה בידי הרומאים, מספר הפרופסור במבטא צרפתי חינני, נהנה מאיתנו, בני שיחו, המרותקים לדבריו. כמחצית מיהודי ספרד, שמספרם מוערך בכמאתיים אלף, העדיפו להתנצר ולהישאר בספרד.

המחצית הנותרת, הגרעין הדתי הקשה של יהדות ספרד, העדיפו להגר ממנה ולא לוותר על מורשת אבותיהם. רוב המהגרים מאונס הללו עברו בדרך היבשה לפורטוגל השכנה, והפכו מיד לרוב מכריע בקהילה היהודית שלה, שעד אז היתה קטנה מאוד. כעבור חמש שנים הבינו שנפלו מהפחת אל הפחת ככה אומרים את זה?

מחייך הפרופסור, וממשיך לפני שאני מספיקה לתקן אותו: מהפחת אל הפחת, מפני שאז הכריז מלך פורטוגל על איסור קיום אורח חיים יהודי, הכריז על כל היהודים כנוצרים, ואסר עליהם לעזוב את פורטוגל.

רבים מהיהודים המשיכו לחיות כיהודים בסתר, גם כאשר הופעלה בפורטוגל כעבור שנים האינקוויזיציה האכזרית, שהעלתה על המוקד את מי שנחשדו בקיום מצוות היהדות. אנחנו ממשיכים להקשיב, מחכים לפואנטה.

במהלך המאה ה-16 השתלבו היהודים הנסתרים האלה בכלכלת פורטוגל, ומילאו תפקידי מפתח במערכת הכלכלית של הארץ הקטנה, שהתפתחה מאוד בעקבות התגליות הגיאוגרפיות של הספנים הפורטוגלים בברזיל, בדרום מזרח אסיה ובאפריקה. היהודים הקימו מערכת סחר גלובלית.

חלקם ניצלו אותה כדי להגר לארצות שיוכלו לחיות בהן בגלוי כיהודים בלי לחשוש מאימת האינקוויזיציה. בין יעדי ההגירה של היהודים היתה העיר אמסטרדם בהולנד, שהפכה בסיועם של היהודים הפורטוגלים למרכז סחר עולמי ולעיר העשירה בעולם.

ואז, בסוף המאה ה-16, במטרה לחקות את מודל ההצלחה של אמסטרדם, הזמין הסנאט של המבורג אחת עשרה משפחות פורטוגזיות להתיישב בעיר. זה היה הגרעין לקהילת המבורג היהודית, שכן עד אז אסרה העיר המבורג התיישבות יהודים בתחומה. אז הגרעין הראשון של קהילת היהודים בהמבורג הוא ממגורשי ספרד? מעניין. ואתה מעריך שמשפחת נונז הפורטוגזית היתה אח