הפחד החדש בפנסיה: מה קורה אם פשוט נחיה יותר מדי?

אנשים חוסכים לפנסיה כאילו יש תאריך סיום, אבל אין. מי שיוצא לפנסיה בגיל 65 לא יודע אם הכסף צריך להספיק ל-15, ל-25 או ל-35 שנה.

ככל שתוחלת החיים עולה, זו הופכת לאחת הבעיות הגדולות של החיסכון: לא איך להשיג עוד תשואה השנה, אלא איך לוודא שהכסף לא נגמר בגיל 90 לחיות עד גיל 95 זו בשורה מצוינת, אבל מבחינת הפנסיה היא גם אתגר לא קטן. רוב האנשים חוסכים במשך עשרות שנים, מגיעים לגיל פרישה ואז מתחילים למשוך כסף, אבל אף אחד לא יודע כמה זמן שלב המשיכה יימשך.

מי שפורש בגיל 65 יכול לחיות עד גיל 78, אבל הוא יכול גם לחיות עד גיל 98. ההבדל הזה הוא עשרים שנות הוצאות נוספות, וזה הרבה יותר משמעותי מעוד אחוז תשואה פה או שם. זו גם הסיבה שהממוצעים קצת מטעים. תוחלת החיים בגיל 65 אומרת כמה שנים האדם הממוצע צפוי לחיות, אבל אף אחד לא חי באמת לפי הממוצע.

אם גבר צפוי לחיות עד 84 ואישה עד 87, זה לא אומר שכדאי לבנות תוכנית שנגמרת שם. הרבה אנשים יחיו מעבר ל-90, וחלקם הרבה מעבר לזה. מי שבונה תוכנית רק לפי הממוצע לוקח סיכון שהוא יחיה יותר ממנה. ופה נכנס אחד המושגים החשובים בפנסיה: סיכון אריכות ימים. זה נשמע מוזר לקרוא לחיים ארוכים "סיכון", אבל מבחינה פיננסית זה בדיוק מה שזה.

כל שנה נוספת דורשת כסף. דיור, אוכל, חשמל, תרופות, עזרה, תחבורה. גם אם רמת החיים יורדת קצת, ההוצאות לא נעלמות. אפשר להבין את זה דרך מספר פשוט. נניח שזוג צריך 15 אלף שקל בחודש כדי לחיות ברמה שנוחה לו. זה 180 אלף שקל בשנה. אם הפנסיה נמשכת 20 שנה, מדובר על 3. 6 מיליון שקל של הוצאות לאורך התקופה.

אם היא נמשכת 30 שנה, כבר מדברים על 5. 4 מיליון שקל. ברור שהחישוב האמיתי מורכב יותר, כי יש תשואה על הכסף, יש קצבאות ויש אינפלציה, אבל הכיוון ברור: עוד עשור של חיים לא פרט קטן. הוא שינוי גדול מאוד בתוכנית. זו אחת הסיבות לכך שאנשים נוטים או לחסוך מעט מדי, או ללכת לקיצון השני ולהוציא מעט מדי.

יש אנשים שמגיעים לגיל 75 עם הרבה כסף ועדיין מפחדים להשתמש בו, כי הם חוששים שיחיו עד 100. גם זה מצב שלא אידיאלי. המטרה של החיסכון לא למות עם החשבון הכי גדול שאפשר, אלא לאפשר חיים טובים בלי להסתכן בכך שהכסף ייגמר מוקדם מדי. הפתרון לא מספר קסם אלא שילוב. חלק מההכנסה צריך להיות קבוע ולכל החיים, וחלק צריך להישאר נזיל.

כאן יש לפנסיה יתרון גדול על פני תיק השקעות רגיל. קצבה פנסיונית לא אמורה להיגמר בגלל שחייתם יותר. אם אדם חי עד גיל 100, הוא ממשיך לקבל קצבה. במובן הזה הפנסיה היא גם ביטוח נגד חיים ארוכים. אחד הדברים החזקים ביותר שאדם יכול לעשות, אם הוא מסוגל ורוצה, הוא פשוט לעבוד עוד שנה או שנתיים.

זה נשמע קטן, אבל פיננסית זה עושה כמה דברים בבת אחת: עוד שנה של שכר, עוד שנה של הפקדות, עוד שנה שבה אין משיכה מהחיסכון, ושנה אחת פחות שצריך לממן אחרי הפרישה. למי שחסך מעט, שנתיים עבודה נוספות יכולות להיות שוות הרבה יותר מניסיון למצוא השקעה שתעשה תשואה גבוהה יותר. הן גם מורידות את העומס מהתיק.

במקום שהכסף יצטרך להספיק ל-30 שנה, אולי הוא צריך להספיק ל-28. זו בדיוק הסיבה שבמדינות רבות גיל הפרישה עולה. לא בגלל שממשלות רוצות לחסוך כסף בלבד, אלא בגלל שהמודל הישן כבר לא מסתדר. אם אדם עבד 35 שנה וחי 15 שנה בפנסיה, החשבון היה אחד. אם הוא עובד 35 שנה וחי 30 שנה בפנסיה, החשבון אחר לגמרי.

יש גם הבדל גדול בין מי שפורש עם בית בבעלות, פנסיה טובה וללא חובות לבין מי שנכנס לפנסיה עם שכירות או משכנתה. הראשון יכול לספוג הרבה יותר בקלות חיים ארוכים. השני צריך לממן גם את עצם המגורים לאורך כל התקופה. בסופו של דבר, הפחד לחיות יותר מדי לא באמת פחד מהחיים. הוא פחד מכך שהכסף ייגמר לפני החיים.

הדרך להתמודד איתו לא להיבהל מהמספרים, אלא לבנות הכנסה קבועה, להשאיר רזרבה, לא למשוך מהר מדי בתחילת הדרך ולהבין שפנסיה יכולה להיות תקופה של 30 שנה, ולא של עשר. הכתבה המלאה פורסמה במקור בביזפורטל .